Image Image
 
מה נשים רוצות
שיוויון הזדמנויות מתחיל בגן הדפס דואל
נכתב על ידי פרוייקט מגדר באינרנט   
prince31סימון דה בובואר, הפילוסופית הצרפתיה שתרמה לקידום מעמד האשה את "המין השני" שלה, אחד החיבורים הפמיניסטיים החשובים ביותר, היתה "נערה מסודרת", כשם ספרה האוטוביוגרפי. תוצר מובהק של משפחה טובה ובית בורגני רחב אופקים למדי. עודדו אותה ללמוד. ובכל זאת, לנוכח הצטיינותה בתיכון במקצועות ריאליים, מתמטיקה ופיזיקה, קבע אביה: "חבל שסימון אינה בן. היתה יכולה להמשיך בפוליטכניקה".

פלח אחד מסיכוייה לממש את כישוריה בעתיד נשלל ממנה במחי יד. זה היה בשנות ה- 20 של המאה שלנו, ורק לפני עשור נתקבלו נשים לראשונה לפוליטכניקה בצרפת. אם היתה הולכת ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה, מקסימום היתה יוצאת ממנה מורה בתיכון. לגביה, אולי ממר יצא מתוק והיא לא חשה תסכול כאשר הלכה ללמוד ספרות ופילוסופיה, כיוון שאהבה את המקצועות הללו, ואילו "למתמטיקה ולפיזיקה נמשכתי דווקא מפני שזה לא הולך בקלות". ההורים, החברה, בית הספר, רצו שיהיה לה קל בחיים.

לא להאמין, אבל מקץ 70 שנה, בישראל של שנות ה- 09, "למה שיהיה להן קשה בחיים", זו גם התשובה האופיינית של יועצות חינוכיות, כשבודקים מדוע הן מכוונות בנות למקצועות הומניים ולהוראה. כך מצאה יהודית אברהמי-עינת אצל כ- 150 יועצות חינוכיות שראיינה בסדנאות שונות, לצורך עבודת הדוקטורט שלה, "אינטראקציות מותנות מין בבתי ספר, מסרים סמויים" .אברהמי-עינת, עד לאחרונה מנכ"ל" האגודה הישראלית לתכנון המשפחה", מרצה באוניברסיטת תל אביב, בסמינר הקיבוצים ובבית ברל, בנושאים הקשורים בחקר המינים והתמודדות המינים בחינוך ובחברה. כמובן, לצורך המחקר לא שאלה במישרין מדוע נוקטים עובדי מערכת החינוך בכל הרמות בהכוונה מיננית (סקסיסטית) למסלולי לימוד, שישפיעו על בחירת המקצוע בעתיד וינציחו את אי שוויון ההזדמנויות בין המינים, לרעת האשה.

"את היועצות החינוכיות - אני מדברת בלשון נקבה כי לא נתקלתי ביועצים - ביקשתי לחלק את המקצועות השונים ל'נשיים/ גבריים', לפי 'מחיר לעומת רווח' של כל מקצוע", מסבירה החוקרת. והתוצאה? מתאימה לדיווח של סימון דה בובואר על תקופת לימודיה בשנות ה- 20 : "המחיר" שתשלם תלמידה שתבחר בעתיד במקצוע "גברי" לאשה הוא מחיר כבד, שיגרום לה רק סבל. יקטנו סיכוייה להינשא. יהיה לה קשה. היא תחוש בדידות. מרירות. נשיותה תיפגע והיא לא תהיה אמא טובה. נכון, יש גם "רווח" במקצוע "גברי", לאו דווקא סיפוק, אבל בהחלט רווח שנמדד בשכר, בכסף, במעמד. אבל מהו "רווח" כזה לעומת אובדן הנוחות שבמקצוע "נשי" ולעומת "המחיר" הכבד.

"על פי חלוקה זו בין תפקידי המינים, אין כל סיכוי שיועצות חינוכיות ייתנו יעוץ לא סטריאוטיפי לנערות. ואם היועצות כך, המורות והגננות לא כל שכן", קובעת אברהמי-עינת, אשר הגיעה לחקר הנושא גם לאחר התנסות אישית עם מסרים מינניים גלויים וסמויים במערכת החינוך, כאם לשתי בנות. היא סידרה עם אמא אחרת, שיתחלפו בהסעת הילדים לגן, ובכל זאת, פעם שמעה את בתה ואת הילד השני קובעים בפסקנות כי "אמהות לא נוהגות". לדבריה, המסרים המינניים נקלטים על ידי הילדים בכל הדרכים, מסיפורים, מהטלויזיה, מהפרסומת, מעיתונות הילדים והנוער. היועצות החינוכיות, כמו שאר עובדי מערכת החינוך, אינם מכוונים באורח מודע את הבנות לעיסוקים ולמקצועות "נשיים". אך כיוון שבהוראה ובחינוך עוסקות בעיקר נשים, רבות מהן נוהגות כך בגלל שהן עצמן הגיעו למקצועות הללו בגלל "ראש קטן", נוחות ואותם סטריאוטיפים שמנו בקשר ל"מחיר לעומת רווח".

 וידוי של יועצת

 אופייני לכך הווידוי של יועצת חינוכית אחת באוזני החוקרת: "אני עצמי הייתי חכמה, תלמידה טובה, הצטיינתי בביולוגיה ואפילו התחלתי בכיוון זה. אחר כך התחתנתי, באו ילדים, בסוף לא היה לי כוח, והנה, אני יועצת חינוכית, עבודה נוחה. אז למה ללכת ככה?", אמרה, ועשתה בידה תנועה של עקיפת הראש מאחורי הגולגולת כדי לגעת באוזן. לא במקרה אומרים לסטודנטית, שלומדת מקצוע לקראת קריירה, 'תדאגי שתהיה לך גם תעודת הוראה'. לסטודנט לא אומרים את זה, מציינת אברהמי-עינת. "אמנם היום כבר לא אומרים 'אל תפגיני שאת חכמה', אבל יש המון מניפולציה כדי לשמור על ראש קטן ולא לאיים על מעמד הגברים".

המניפולציה מתחילה בגיל אפס, וראשונים הנוקטים בה הם כמובן ההורים, גם הם לא תמיד במודע. בעבודה קודמת שלה, "היא והוא בכיתה", יש "מתכון בדוק" ליצירת אשה "אמיתית", מול גבר "אמיתי": ילדה - הלבישו אותה בוורוד. תנו לה בובת ברבי. למדו אותה "נשיות". למדו אותה להיות עדינה וותרנית. צפו ממנה לקונפורמיות ולבינוניות. הגנו עליה. הסכינו לחוסר היכולת שלה. בבית הספר תנו לה ללמוד על פי דרכה, כל עוד לא תחרוג ממסגרות תפקידיה.

לילד - הלבישו אותו בתכלת. תנו לו לגו הנדסי. למדו אותו אודות "גבריות". למדו אותו להיות קשוח ולעמוד על דעתו. לחצו עליו להגיע להישגים גדולים. אימרו לו שיגן על עצמו ועל אחרים. עודדו את בטחונו בעצמו. בבית הספר, דרשו שילמד משהו תכליתי ושיצליח.

את רוב שעותיהם מבלים ילדים וילדות בבית ואצל ההורים, הסבים, הדודים, השכנים, פועל לא רק חינוך מינני מכוון ומתוכנן. פועלת גם שפת החיוכים, כשהילדה בוחרת בלגו במקום בבובה. ושפת ההבעה המופתעת ואפילו המזועזעת, כשהילד מעדיף את הברבי של אחותו.

אבל מערכת החינוך, אילו רצתה ותכננה את זה, היתה יכולה בהחלט לנקוט דרך של מניפולציה נגדית, אפליה חיובית שתסלול דרך לשוויון הזדמנויות. לדוגמה, אם גננת הרואה שהילדות מרוכזות תמיד בפינת הבובות והבנים בפינת ההרכבות, תרכז יום בשבוע את הבנות בפינת הקוביות והמכוניות, פעם אחרת תארגן תחרות בין-מינית שתדרבן בנות להרכיב בלגו כדי לנצח את הבנים וכיוצא באלה.

 חונקים את הבנות

 מאוחר יותר, בגיל בית הספר, כבר מחנכים במישרין לחניקת האמביציה של הנערה להיאבק למען שוויון הזדמנויות. הנה כיצד: בעניין של "לנצח בתחרות" ניתחה החוקרת כמות גדולה מאוד של תעודות שניתנו לתלמידות ולתלמידים מחטיבות הביניים. ניתוח ההערכה המילולית בתעודה מעורר תדהמה: "תנסה לשפר את הישגיך", "אתה תתרום רבות לכל חברה שבה תחיה" - אלה הן הערכות דומיננטיות בתעודות של בנים, אם כביקורת, אם כעידוד. אלו הערכות מדרבנות ומכוונות בעליל לדבוק בהישגיות, בפיתוח אישי ותחרותי לקראת העתיד במקצוע, בקריירה. בהערכות לבנות שולטים ביטויים בעלי משמעות חברתית ובין-אישית, נוסח "המשיכי להיות כמו שאת", או "תהיי מקובלת בכל חברה שבה תחיי". כמובן, לא הוראה מגבוה, לא הסכמה בין המורים ולא החלטה מודעת, גרמו להערכות כמעט אחידות ברוח זו.

אגב, לא רק בנות נפגעות מכך. דירבון כוללני של בנים להישגים במקצועות "גבריים" לעומת אדישות לגבי הישגי בנות באותם המקצועות, גורמים אף לתופעה הפוכה. בנות שפנו מעצמן, ואף בניגוד לדעת ההורים, המורים והיועצות, למסלולים שבהם יכלו למצות כישורים טבעיים - מצטיינות באותם מסלולים יותר מאשר בנים שנלחצו אליהם רק בגלל שסטריאוטיפים מינניים קבעו שזה טוב בשבילם.

שמתם לב להבדל המהותי שבין "תתרום" לבין "תהיי מקובלת"? או בין העידוד להגיע להישגים לבין המסר שב"הישארי כמו שאת", כלומר ראש קטן? במחקר נמצא שזהו קו עקבי, גם כאשר הציונים זהים. לבת אין כל סיבה שבעולם להתאמץ. את התוצאה רואים בכל הצצה מקרית בשנתון לסטטיסטיקה או בכל כתב עת שמוצג לקריאה בספריה ציבורית. לאן שלא תשלחו את היד תמצאו דוגמאות. הנה גליון ספטמבר 39' של "הד המח"ר", בטאון אגודת האקדמאים למדעי החברה והרוח, ובו דיווח על הוועידה האחרונה. בשער, שולחן הנשיאות של הוועידה, 14 גברים ואף לא אשה אחת. בהנהלת המח"ר, תרתי משמע, יש 19 גברים ושלוש נשים.

נפנה רגע לסטטיסטיקה: 13,765 נשים נרשמו בשנה האחרונה ללימודי תואר ראשון במוסדות להשכלה גבוהה, לעומת 11,281 גברים. במספר הנדחים, שלא נתקבלו לאוניברסיטאות, היחס הפוך. מה קורה בין התואר לשולחן הנשיאות? ראש קטן, זה מה שקורה.

 מורה, לא מפקחת

 נשלח יד לכיוון אחר, ספורט וחינוך גופני. יש לנו יעל ארד, אבל בדירקטוריון "הפועל", לדוגמה, יש 19 גברים ורק שתי נשים. ובין שמונת המפקחים המחוזיים של משרד החינוך בחינוך הגופני אין אף מפקחת אחת, למרות העובדה ש- 11 מורות, לעומת שבעה מורים בלבד, זכו לצל"ש בשנת הלימודים שעברה על טיב העבודה החינוכית.

יהודית אברהמי-עינת מצאה כי בנים, החל מגיל הגן, משחקים במשחקים תחרותיים, שדורשים החלפת תפקידים והתנסות בהם, לדוגמה בכדורגל. בנות משחקות בלי להתחרות. הגננות אינן עושות לשינוי המצב, ובעתיד ימשיכו הבנים להתחרות ולשאוף להישגים, ואם לא יצליחו בתחום אחד, יעשו מה שיעצו להם בתעודה ובכדורגל, ישקדו למען הישגים בתחום אחר. הבנות ישלימו עם "תמשיכי כמו שאת", ויישבו בשקט, בלימודים, בעבודה, בחברה.

במחקר שערכה שרה ברלסמן מהחוג לחינוך באוניברסיטת חיפה, על הערכה הדדית בין כלה/חמות, ציינו החמות כתכונות טובות של הכלות את היותן עקרות בית טובות ולא התייחסו כלל לכך כאשר הכלות היו גם נשות קריירה מצליחות. לעומת זה הכלות, דור צעיר יותר, בהחלט התייחסו לקריירה של החמות, אפילו אם זאת היתה התייחסות שלילית, כמו במקרה של כלה שציינה כי חמותה "אינטליגנטית, יודעת להרים פרויקט, אבל היא מכשפה."..

פרופ' מרילין ספיר, ד"ר שושנה בן-צבי-מאיר וד"ר רחל הרץ-לזרוביץ, מאוניברסיטת חיפה, במחקר בין תלמידי סמינרים, גננות ומורים, ביקשו את התרשמותם מבנים/בנות בכיתה. נמצא כי רובם סבורים שהבנים בולטים יותר בכיתה, בכל המישורים: יותר מפריעים, אך גם מצטיינים יותר בלימודים, טובים יותר בחשבון ובעלי פוטנציאל כללי יותר גבוה. לעומת זה, הם מתרשמים שהבנות מוכשרות יותר בפעילות חברתית, רגועות יותר בכיתה ומצליחות יותר במקצועות העברית. משהובהר להם שהתרשמותם אינה תואמת את הממצאים של מבחני משכל ארציים, הודו הנשאלים שאילו לא נתבקשו לציין התרשמות, אלא להביא נתונים לאחר עיון ביומנים ובגליונות ציונים, ייתכן מאוד שהיו משיבים באופן שונה. אותה "התרשמות" וכן הדירבון שמדרבנים את הבנים, משתקפים גם כאשר התלמידים מגיעים לבחינות הבגרות. לבחינות במתמטיקה ובספרות, מקצועות חובה, ניגשות קצת יותר בנות מבנים. אך רק 31% מהבנות (לעומת 62% מהבנים) לוקחות חמש יחידות במתמטיקה, ואילו בספרות 12% מהבנות (לעומת 4% בלבד מהבנים) לוקחות חמש יחידות. לפיזיקה, מקצוע בחירה בבגרות, הפער מתחיל כבר מההליכה לבחינה, שליש בנות ושני שלישים בנים. אלא שכאן יש תופעה מעניינת. מתברר כי בנות "אם כבר" בוחרות בפיזיקה, משמע שהן שרופות על המקצוע ומצטיינות בו במיוחד, ואז 18% מהן הולכות על חמש יחידות.

די במבט חטוף במדורי "דרושים" בעיתונות, על מנת להבין את משמעות הדבר לגבי שוויון בהזדמנויות לתעסוקה ולטיפוס בשלבי הקריירה של שני המינים. אמנם לפי החוק מצוין כי כל דרישת עובדים מכוונת לשני המינים, אך לעבודות היותר משתלמות כספית והיותר מאפשרות קידום, מלכתחילה לא ייגשו אותם אחוזים של בנות שלא בחרו בחמש יחידות של מקצועות ריאליים.

 מזכירה ולא מנכ"ל

 בעולם של טכנולוגיה מתקדמת, במחשבים אין קריירה לקלדניות אלא למהנדסים, לטכנאים למתכנתים. בהנדסה אין מקום לקידום לשרטטות אלא למהנדסים. במשרדים הפקידות יהיו מקסימום מזכירות מנכ"ל ולא מנכ"ליות. עדיין, אשה מצליחנית, בעלת קריירה, היא חריג, קוריוז שעליו מספרים בתקשורת, תוך ציון מצבה המשפחתי, מספר ילדיה, ולרוב בציון העובדה שבלי "העזר כנגדה" לא היתה מצליחה ושבכל שלב של הישגים היה עליה להוכיח שהיא יותר טובה מהגבר המתחרה על אותו תפקיד. אך למען האמת, משהו בכל זאת זז. נעמת הקדישה לפני שנים אחדות את "חודש מעמד האשה" לקידום החינוך הטכנולוגי של בנות, והמסרים הגיעו לתודעת הציבור.

תכנית נעל"ה, המשותפת למכון ואן-ליר ולמשרד החינוך, ביוזמה ופיתוח של יעל רום, בעצמה מנהלת חברה למדע ולטכנולוגיה, העלתה את מספר היחידות במתמטיקה לבגרות שלקחו בנות בבתי הספר שבהם הופעלה התכנית. "היא והוא בכיתה", שחובר במתכונת של ספר הדרכה לעובדי מערכת החינוך, אמנם אינו ספר חובה, אבל תלמידי סמינרים מעיינים בו ושומעים הרצאות בנדון. בספרי הלימוד יש יותר הקפדה נגד הסתננות מסרים סקסיסטיים וגם הולך וגדל בהתמדה, אם כי באיטיות רבה, ייצוג הנשים בדרגים בכירים במשק, באקדמיה וגם בפוליטיקה.

במחקרה מצאה יהודית אברהמי-עינת כי המורים אינם מוטרדים כלל מהבעיה, וחלקם אף מכחיש את שכיחות המסרים המיניניים במוסדות החינוך. בשטח התופעה קיימת, ברצף, בכל שלבי המערכת. בחינוך הניתן במסגרת המשפחה והסביבה הטבעית הקרובה של הילד/ה אין אפשרות להתערב. אך אם ינחילו מסרים שוויוניים במערכת החינוך, הילדים יספגו אותם ויביאו אותם איתם הביתה. בהמשך, יביאו איתם את אותם המסרים למסגרות של הלימודים הגבוהים והתעסוקה.

ניתוח המחקרים שכבר נעשו בנדון, ייזום מחקרים נוספים ויישום ההמלצות הנובעות מן הממצאים, יכולים להוות בסיס לתכנית מפורטת, שתכשיר את עובדי מערכת החינוך למניעת מיננות, גם אם סמויה, ותחייב אתהוותיקים יותר בהשתלמויות בנושא זה. תכנית כזאת עשויה להצעיד את בוגרי מערכת החינוך לקראת שוויון הזדמנויות של שני המינים בכל מערכות החיים.

 



 

נערך מתוך  "שוויון הזדמנויות מתחיל בגן" מאת תהילה עופר

מתוך דבר הפועלת - ירחון נעמת, גיליון 261, אפריל-מאי 1994

 


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 1790

תגובות (3)
RSS לתגובות
1. 20-02-2008 22:24
ובחנויות הצעצועים....
יש שתי מחלקות - בנים ובנות. 
אצל הבנות הכל ורוד ואדום. אצל הבנים כחול ירוק ושחור. אצל הבנות יש בובות ולבבות. אצל הבנים חיילים ומכוניות. 
 
מזעזע למדי...
רשומים
ilan
2. 22-02-2008 07:15
החשיבה הזאת כל כך מוטבעת בנו
שגם כשמנסים לגדל את הילדים אחרת, זה מצליח רק באופן חלקי :roll
רשומים
ayelet
3. 22-02-2008 07:18
וצריך להתמודד עם הלחץ של הסביבה
שדורשת "להתיישר" לפי הנורמות. 
הגננות, למשל, מעירות אם הילדים לא לבושים בבגדים שמתאימים למין, למשל. או שטוענות שהילדים מעירים על זה- מעניין מאיפה זה בא להם... :?
רשומים
tali

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >