Image Image
 
כל הפוסטים בבלוג
הוגו הדפס דואל
נכתב על ידי ilan   

ספטמבר 2000 – אני בסוף ביקור בארה"ב. נסיעת עסקים בשילוב עם טיול. הטיסה שלי יוצאת מקנדי מחר, אבל יש לי דבר אחרון לעשות. אתה מחכה לי בעיירה קטנה מרחק מספר שעות נסיעה. מתנה מידידה טובה שלי – מתנה מסובכת במקצת. הכבישים האמריקאיים מהירים. הנסיעה עוברת חלק. אני מגיע ומוצא מלון שנראה סביר. יש רק חדרים למעשנים. מילא. אין לי כח לחפש יותר. החדר מסריח – אבל זה רק ללילה אחד. נשרוד גם את זה.

בבוקר אני קם מוקדם. ארוחת בוקר, ואז לאסוף אותך. מגיע לכתובת שנתנו לי. כלב ענק מקבל אותי בהלתהבות בפתח הבית. הוא מתנהג כמו חתול. לא פלא – בבית הזה מגדלים עשרות חתולים. בעלת המקום מקבלת אותי בכניסה ומביאה אותי אליך. גור פרסי שמנמון ושובב. שחור עשן. גור חתול הספינקס (המקסים!) מלא שריטות מהציפרניים שלך. “הוגו שיחק איתו", אומרת לי בעלת המקום בחיוך. אתה קופץ לזרועותי ואני מלטף אותך – אהבה ממבט ראשון.

אני מכניס אותך לכלוב האדום שקניתי בניו יורק מספר ימים מוקדם יותר, ואנחנו יוצאים לדרך. אין לי מושג איך סבלת אותי אחרי היומיים הראשונים – כמה שעות טובות באוטו, שעות בנמל התעופה קנדי, טיסה של 12 שעות לארץ, דרכונים, נסיעה לתל אביב. לא בדיוק הבילוי המועדף על חתול. מזג טוב היה לך עוד מאז. כמעט ולא התלוננת, וגם כשכן, ליטוף או שניים ואתה מייד גרגרת בעוז.

הגענו הביתה – דירה בתל אביב, קומה שלישית ללא מעלית. פתחתי את דלת הכלוב ואתה יצאת עם פרצוף של בעל המקום. טאץ', הכלבה, ברחה לפינה אחת של הבית. פלי, חתולת הרחוב למודת הקרבות, ברחה לפינה השניה. צחקתי נורא. לקח להן כמה ימים להבין שאתה אולי יודע לעשות פרצוף מאיים, אבל לא ממש מזיק.

בכל פעם שהייתי חוזר הביתה היית מחכה לי ליד הדלת. אשתי מספרת שהיא הייתה יודעת שאני בחדר המדרגות כי היית מתייצב ליד הדלת ומילל. היית מחכה שאבוא ללטף אותך כשאתה אוכל ושותה.

אוגוסט 2001 – הבת מצטרפת אלינו. היא תמיד גדלה בבית בו אתה היית. תמיד אהבה אותך. היא מדהימה עם חיות – הייתה מן הרגע הראשון. אתה נהנית ממנה כל כך...

מרץ 2003 – הבן מצטרף למשפחה. ילד שובב במיוחד. בגיל שנה וחצי פיתח לעצמו מנהג להשכב עליך כל פעם כשחזר הביתה. אתה חתול מושלם עבור ילדים – לא שורט, לא נושך. נחלץ בעדינות מהילד והולך למקום אחר.

אוגוסט 2005 – עברנו לגור בגבעת עדה. לך היה קשה. במשך שבוע לא הסכמת לצאת מחדר האמבטיה של חדר האורחים שבקומה העליונה. אט אט אזרת אומץ והצצת בשאר הקומה. אחרי שבועיים ירדת לקומה התחתונה. אחרי עוד שבוע יצאת לגינה. אחרי עוד שבוע כבר היית מאוהב בגינה (המגודרת) ובחופש החדש שלך. רוב הזמן הייתה בגינה, ומדי פעם נכנסת הביתה.

ספטמבר 2005 – אני לא מוצא אותך. לאחר כמה שעות נהיה ברור שיצאת אל הרחוב. אני הולך ברחובות וקורא לך, ואתה לא עונה. אני מקווה שאתה יודע איך לחזור. בבוקר למחרת אני כבר מאד מודאג, קם מוקדם ויוצא לחפש. שעה של סיבוב ושום סימן. ממש ליד השער של הבית אני קורא שוב בייאוש, ושומע יללה חלושה מכוון הגינה של השכנים. זאת עם הכלב הגדול והמאיים. שם אני מוצא אותך, לאחר שטיפסת על העץ שלהם! אני מוריד אותך ולוקח אותך חזרה הביתה. הכלב הפחיד אותך (ואולי גם נשך אותך) ואתה ברחת למרומי העץ ולא ידעת איך לצאת משם. אחרי התקרית הזו לא יצאת מהגינה במשך שנה כמעט. עם הזמן גם הטראומה עברה ואתה למדת לצאת ולחזור בזמנים שהתאימו לך. בדרך כלל היה מדובר בגיחות קטנות החוצה – רוב הזמן בילית איתנו בבית או בגינה.

אוגוסט 2006 – הבת מקבלת גורת חתולים ליום ההולדת. היא קוראת לה דידי. דידי שובבה ומקסימה, מציקה לך בהתחלה אבל אחר כך אתם נהיים חברים נהדרים. היא קופצנית ושובבה, אתה יותר מיושב בדעתך אבל משחק איתה לא מעט.

חורף 2007 – הבן חולה מאד. אתה מסתובב בבית חסר מנוחה. הבן מתאשפז עם דלקת ריאות קשה, ובכל פעם שאני בא הביתה להאכיל את החיות אתה מקבל אותי בפרצוף מודאג. כשהבן חוזר אתה מקבל אותו בשמחה גדולה, כאילו אבן ירדה לך מהלב.

לך יש שנה של בעיות בריאותיות. מחלת חניכיים הייתה לך כבר מספר שנים, ונאלצנו לעקור לך כמה שיניים. עוד כמה מחלות – אחרי הכל חתולים פרסים מועדים יותר לפורענות מפחתולים :)

פלי עוזבת אותנו – היא כבר הייתה מבוגרת מאד. אי ספיקת כליות...

ינואר 2008 – איבדת את היללה שלך. צינון שכזה. לקח מספר חודשים עד שיכולת לילל שוב, וגם זה בקול צרוד. מעבר לכך היית במיטבך – אוהב, מתרפק, משתרע במקומות אסטרטגיים בבית (מדפי ספרים, למשל), בא לישון איתי לפעמים.

יוני 2008 – אני חסר מנוחה. מודאג לגביך ולא יודע בדיוק למה. אנחנו מתכננים טיול משפחתי לתאילנד בקיץ ואני בהרגשה שלא אראה אותך כשאחזור.

13 ביוני 2008 – יום שישי. לקחתי את הבן לגן (הבת נשארה בבית היום). אתה שוכב על הרצפה בכניסה לבית. משהו לא בסדר. אתה לא קם לקראתי. כשאני קורא לך אתה הולך בקושי רב. משהו לא בסדר. אני לוקח אותך לוטרינר. חום הגוף שלך נמוך במקצת. סתימה בשלפוחית השתן. צריך לנתח – להכניס קטטר. אני משאיר אותך אצלו. וטרינר טוב – אני סומך עליו לחלוטין. מזל ששמתי לב, הוא אומר. עוד יום היה יכול להיות מאוחר מדי. אני עושה קניות וחוזר הביתה. אשתי מחכה לי בפרצוף עצוב. הוטרינר התקשר. הניתוח הסתיים, אבל אתה היית חלש מדי. לא שרדת אותו למרות מאמצי החייאה רבים של הוטרינר. הסתימה כנראה היתה שם כבר מספר ימים, והגוף נחלש כי לא יכל להרחיק רעלים. הבת פורצת בבכי עז. הבן בוכה קצת. גם אני. במשך היומיים האחרונים הבת בוכה הרבה. היא מתגעגעת. היא לא מכירה את החיים בלעדיך. גם אני כבר די שכחתי...

אני חוזר אל המרפאה כדי להגיד לך שלום אחרון. מלטף אותך ובוכה. בוחר שלא לקבור אותך – שריפה נראית לי אקולוגית יותר – גם כשאני אמות זה מה שהייתי רוצה שיעשו עם גופתי שלי.

הוגו. היית לי שותף וחבר. אהבת אותי תמיד, וללא תנאים. תמיד הייתה לך סבלנות אלי. ידעת מתי אני עצוב, מתי אני צריך נחמה, וידעת תמיד לתת לי אותה. היית בא ומתכרבל איתי. מלקק לי את האצבעות. מגרגר. עשית את החיים שלי לטובים יותר. הרבה יותר.

ועכשיו, כל מה שנשאר לי הוא הגעגוע.

היה שלום, חתול שלי. אני מקווה שלא כואב לך יותר. אזכור אותך תמיד.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 1378

תגובות (1)
RSS לתגובות
1. 15-06-2008 10:40
מאד משתתפת בצערך !
היעדרו של מישהו כזה באמת משנה את כל החיים :sigh  
 
מקווה שאין מכנה משותף למוות של שני החתולים מבעיות כליות. שסוגי האוכל או משהו לא השפיעו...
רשומים
esty

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >