Image Image
 
מה נשים רוצות
נשים על המוקד (על ציד המכשפות) הדפס דואל
נכתב על ידי פרוייקט מגדר באינטרנט   
weman21לא קל לתאר את פרק הדמים האכזרי ביותר בהיסטוריה של האלימות נגד נשים. ציד המכשפות היה מסע של אלימות אכזרית נגד נשים, ביטוי לאמונה שרווחה אז, שנשים הן איום פוליטי, דתי ומיני לחברה כולה. את הידוע לנו על רציחתן של נשים- מכשפות אפשר למצוא כבר בכתובים עתיקים, בתנ"ך למשל, או במסמכים מעטים שנותרו לפליטה. לאחר המצאת הדפוס במאה ה- 14, ובעקבות דרישת האינקוויזיציה, שיירשמו בפרוטוקול משפטי המכשפות, ניתן לקבל מושג על גודלו של האסון. אין דרך להעריך במדויק את מספר המוות שנגבה, היות שנותרו מסמכים מעטים בלבד, וגם אלה נכתבו בידי הנוגשים, הרודפים, הציידים. חוקרים וחוקרות העריכו את מספר הקורבנות כתשעה מיליון נשים במשך כ- 300 שנה, מהמאה ה- 15 עד סוף המאה ה- 17. על משפטי המכשפות ידוע כבר מהמאה ה- 13, אולם המשיכו לרדוף אותן עד המאה ה- 20. רק ב- 1951 בוטל החוק האחרון נגד מכשפות באנגליה. מעניין לציין, שלאחר ביטול החוק "יצאו מן הארון" מספר ארגוני מכשפות וגילו את דבר קיומן.
 

ציד המכשפות התחיל בגרמניה ובאיטליה, והתפשט כמגיפה שחורה בכל אירופה המערבית וגם ביבשות אחרות. אין ספק, שהמצאת הדפוס במאה ה- 14 הוסיפה שמן למדורות המכשפות. הציד הגיע לשיא אכזריותו בימי הרנסאנס (המאות ה- 14 עד ה- 17), ולא בימי-הביניים "החשוכים" כפי שחושבים רבים מאתנו. בשנת 1486 יצא לאור הספר "פטיש המכשפות" (Hexen Hammer או  Malleus Malaficarum) ובעקבותיו הפכה רדיפת הנשים למערכה שנוהלה בדקדקנות רבה, בסדר מופתי ובשיטתיות אכזרית, במטרה "לטהר את החברה". הספר נכתב על-ידי שני נזירים דומיניקאנים, יעקב ספרינגר והיינריך קרמר. השניים מונו על ידי האפיפיור אינוסנט השמיני, והיה עליהם להגדיר מהו מעשה כשפים, לתאר את השיטות שנוקטות המכשפות, לסכם את הפשעים, לקבוע את הליכי המשפט ולהחליט על העונשים. אף שבמאה ה- 15 ידעו רק מעטים קרוא וכתוב, יצא הספר לאור במהדורות רבות. הוא היה לספר ששיננו אותו יותר מכל ספר אחר, אפילו יותר מהתנ"ך. הוא היה מצוי בכל אולמות בתי-המשפט. זה היה ספר החוקים שאין עליו עוררין בכל הנוגע לקיום המכשפות, התנהגותן והסכנה הצפויה מהן.

weman2 לפי ספר זה, מעשה כשפים הוא פשע של נשים. הגברים, ברי המזל, מוגנים ומחוסנים לא רק מכוח עליונותם, אלא גם מכוחו של ישו, שהקריב עצמו למענם.  "פטיש המכשפות" (ובעצם גם התנ"ך) מתאר את האישה כחיה פגומה, שנוצרה מעצם עקומה, שהרי כתוב, שהאישה נבראה מעצם החזה של האדם, ועצם זו היא עקומה. האישה, אומרים קרמר וספרינגר היא עונש בלתי נמנע, שטנית בהכרח, שקרנית מטבעה. היא מרה מן המוות, היא שורש כל רע, היא מזהמת את החברה. במשך שלוש-מאות שנה היה מונח ספר שנאת הנשים הסדיסטי הזה על שולחנו של כל שופט, צייד ונוגש. קרמר וספרינגר גם תיארו בפירוט כיצד להשתמש במכשירי העינויים הרבים והשונים, כיצד לסחוט וידויים על מעשים שהיו פרי דמיונם החולני של האינקוויזיטורים, וכיצד לעודד הלשנות נוספות.
האינקוויזיציה נתנה רשות להשתמש בכל האמצעים כדי לטהר את החברה. נשים נזרקו מצוקים גבוהים למים עמוקים, כשידיהן ורגליהן קשורות. אם טבעו, הן הוכרזו כחפות מפשע. אם צפו הוכרזו כמכשפות ונשרפו חיים.

צילום:  aculine

אינקוויזיציה אף מימנה את מסע הטיהור ושילמה לציידי המכשפות עבור כל מכשפה שגילו. אחד המקצועות היה זה של הצייד - הדקרן. ההנחה היתה שכל מקום בגוף שהשטן נגע בו אינו מדמם אם דוקרים אותו, והרי השטן נגע בכל מכשפה. הצייד-הדקרן היה דוקר (או כאילו דוקר) את האישה, בדרך כלל בפומבי, כשפלג גופה התחתון עירום. אם מקום הדיקור לא היה מדמם היתה זו הוכחה שהאישה מכשפה. השופטים לא היו טובים מהציידים. הם גזרו עונש מוות לנאשמת, אפילו הופרכו הראיות. חלקם טענו, שדי בחשד שאישה היא מכשפה כדי להרשיעה. ההנחה היתה שנאשמת, בין אם היא מודה ובין אם לא, היא אשמה, היא מכשפה, ועונשה מוות. רבים טענו, שאין לקבל וידוי מרצון, ותהליך העינויים הכרחי, כדי שהווידוי יהיה אמיתי ועמוק מתוך הלב. נשים רבות לאין ספור לא עמדו בעינויי התופת של האינקוויזיציה, והודו בכל פרט ופרט מהאשמות שטפלו עליהן הנוגשים הציידים. הפשע של מעשה כשפים היה מיוחד במינו. לכן חוקקו חוקים מיוחדים, כדי "לבער את הנגע". עוד נטען כי פשע זה קשה כל כך להוכחה, שבמסגרת "החוקים הרגילים" לא היו מצליחים להאשים או להעניש ולו גם מכשפה אחת מתוך מיליון.
הספרים מנו שלוש האשמות עיקריות נגד המכשפות:

פשע מיני נגד גברים,

התארגנות בקבוצות,

ויכולתן של המכשפות להשפיע על הבריאות - להזיק וגם לרפא.

המכשפות הואשמו באין-אונות של גברים ובסירוסם. סיפרו, שמכשפות נהגו לאסוף אברי מין של גברים ולהחביא אותם בקני ציפורים או בקופסאות. המכשפות, כלומר הנשים, הואשמו בהשחתת הגברים ובאלימות המינית שלהם. הנשים, כך אמרו, ביופיין ובמיניותן, גורמות לגברים לאבד את שליטתם העצמית. האשימו את המכשפות גם בהריגת ולדות ברחם, ובהזדווגות עם השטן. הן שהיו אחראיות לפגעים ולמחלות בבעלי-החיים ובצומח, ולכל אסונות הטבע. ומגוחך מכל, המכשפות-המרפאות הועמדו לדין ונשרפו, בשל יכולתן לעזור ולהביא מרפא. הרנסאנס, תקופה שבה השתחרר האדם מהחשכה, אותה תקופת התחייה, היתה תקופת רצח המוני של נשים. בזמן שמיכאלאנג'לו פיסל, שייקספיר כתב, וציורי עירום של נשים קישטו בתים וארמונות, העלו אותן על המוקד.
עד המאה ה- 13 עצרה הכנסייה כל התפתחות מדעית. המדע, הרפואה, המוסר וההתנהגות החברתית הוכתבו על-ידי הכנסייה. "כל ידע שאינו חזיון ישיר מאלוהים, הוא של השטן" (מתוך "פטיש המכשפות"). לפקפק בקיומו של אלוהים או של ישו, לפקפק בכל הנאמר על-ידי הכנסייה היה פשע, שגרר אחריו עונש, ולמכשפות - עונש מוות. הכנסייה לא עזרה לחולים בסבלם. היא שלחה אותם לבקש מחילה וסליחה, היות שמחלתם באה עליהם כעונש על חטאם. זו היתה "הרפואה", בזמן שרבע מאוכלוסיית אירופה נפל חלל במגיפה השחורה.
בתחילת המאה ה- 13, כתוצאה מהמגע עם העולם הערבי, קמה לתחייה הלמידה באירופה. בתי-ספר לרפואה צצו בתוך המסגרת האוניברסיטאית, וגברים צעירים מהמעמד העליון קיבלו הכשרה רפואית. הסטודנטים למדו את אפלטון, אריסטו ותיאולוגיה נוצרית, אך לא למדו כיצד לשכך כאבים. הרפואה שאבה את כוח האבחנה והריפוי מתפילות, מקמיעות ומהאלכימיה (שניסתה להפוך עופרת לזהב). "מדע" הרפואה של אז השתמש בשיטות כגון הקזת דם, שטיפות מים, ניסור עצמות ושימוש בעלוקות.
עוינות הכנסייה למחקר ולידע רפואי נבעה מהאמונה, שתענוגות הגוף הם חטא. אסור לגלות את הגוף, לרחוץ אותו, או לטפל בפגעים ובפגמים שהרי הם עונש משמים. הכנסייה לא האמינה בהיגיינה, ושיכבה עבה של לכלוך חצצה בין הרצונות הגופניים ובין ממלכת שמים. העולם שטוח - אמרה הכנסייה - וכל מי שערער על קביעה זו נאסר ועונה עד שחזר בו מדבריו (כמו: קופרניקוס, גלילאו גליליי וכו').
המכשפות המרפאות היו כעצם המדעניות המתקדמות ביותר בתקופה ההיא. אפילו פאראסלסוס שנחשב לאבי הרפואה המודרנית, כותב בספרו (1527), כי כל מה שהוא למד באוניברסיטה הוא שטות, ותורת הריפוי שהוא מומחה בה הינה תורה שלמד מן הנשים המרפאות. המכשפות-המרפאות השתמשו בתרופות עשבוניות רבות ופיתחו אותן. בתרופות אלו משתמשים בפרמקולוגיה (רוקחות) המודרנית של היום. היו להן משככי כאבים, עזרים לשלשול וחומרים פעילים נגד דלקות. המרפאות-המיילדות סיפקו אמצעים למניעת הריון, ביצעו הפלות ונתנו את כל העזרה הרפואית.
הדיכוי וטיהור החברה ממכשפות-מרפאות - מיילדות, מקורם אם כן בשיתוף הפעולה של הדוקטרינה הכנסייתית עם אנשי הרפואה, שהוכשרו באוניברסיטאות, ועם המעמד השליט. המקצוענים החדשים, הרופאים, סייעו לכנסייה ולשלטונות במשפטי המכשפות. הם היו המומחים, שאבחנו אם מחלה מסוימת נגרמה כתוצאה ממעשה כשפים או לא. הם היו בעצם כלי-שרת בידי האינקוויזיטורים, ובגלוי שמחו לדחוק את רגלי הנשים ממקצועם. האוניברסיטאות היו סגורות בפני נשים, כולל נשים מן המעמד העליון (חוץ מכמה יוצאות מן הכלל). החוק אסר על ריפוי ללא רשיון ורשיונות ניתנו רק לבוגרי האוניברסיטאות. כך תמך המעמד השליט וייצר את הרופאים של עצמו. המכשפות לעומת זאת, היו ברובן המרפאות של מעמד האיכרים העני והמדוכא. אין זה מפליא אפוא לגלות כל כך הרגה מכשפות בתקופה הפיאודלית וגזמן מרד האיכרים.
וכיום... היסטוריונים, סוציולוגים, פסיכיאטרים ואנשי מקצוע אחרים ממשיכים להתעלם מקיומן של המרפאות-המכשפות - הנשים ומרציחתן של תשעה מיליון נשים - רצח עם. הם ביטלו (ומבטלים עד היום) את גודל האסון, בטענה שהמכשפות היו בסך-הכל נשים שיצאו מדעתן. אחרים ניסו להסביר את הרצח בכך שהחברה כולה היתה שרויה אז בפאניקה ובהיסטריה. אולם לא כך היו פני החברה. כפי שראינו, ציד המכשפות היה מבצע מאורגן של אלימות אכזרית נגד נשים.

 


 

מעובד מתוך המאמר "נשים על המוקד" מאת ד"ר מיה בת-רחל

נכתב על ידי פרוייקט מגדר באינטרנט.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2684

תגובות (3)
RSS לתגובות
1. 14-07-2008 16:32
מדהים! דברים שאף פעם לא ידעתי
לא להאמין שהיו שורפים מי שהעיז לרפא. איזה רוע! ואיזה טמטום! 
:sigh
רשומים
mish
2. 15-07-2008 16:34
לשרוף מי שהעזה לרפא...
האמת - לא ממש מפתיע. גם בימינו מי שמעז להערב בעסקי האלוהים דינו חמור...
רשומים
ilan
3. 17-07-2008 11:45
עם עבר תרבותי כזה
אין פלא שההווה לא מזהיר... 
:sigh  
 
אבל חשוב להכיר את הדברים האלה, בתקווה שלפחות העתיד ייראה יותר טוב...
רשומים
tali

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >