Image Image
 

בס"ד

 

אבא-דב מתבונן בצלחת ומתלונן בקול עבה: "מישהו אכל את הדייסה שלי". דובי-דב מייבב בקול דקיק: "מישהו אכל את הדייסה שלי". אמא-דב קוראת בעצבנות מן המטבח: "אתם מוכנים להרגע? בכלל לא בישלתי דייסה היום!". נכדתי מתפקעת מצחוק, "חה-חה-חה... עוד, סבתא, עוד".

אני יושבת על הספה הכחולה, מנסה להעלות מנבכי הזיכרון בדיחות שמתאימות לילדה בכיתה ב'. על הקיר מולי תלויה תמונתו של אחי דובל'ה, שנהרג במרדף אחרי מחבלים בחלחול. הוא מחייך חיוך קל.

אני נזכרת בעוד בדיחה. נכדתי מתעקשת על עוד אחת. "עוד אחת, אחרונה ודי!". אני עוצרת. עד כאן! אני סוגרת את הטלפון בצורה מסודרת, "שלום חמודה, להתראות, נמשיך בפעם אחרת". לעולם לא אפרד בכעס ובעצבנות.

בפעם האחרונה שראיתי את אחי, נפרדתי ממנו ליד דלת הכניסה. עייף וחיוור הוא שאל אותי: "את תצטערי אם אני אמות?" התעצבנתי עליו ואמרתי: "לא!". חד כזה. ברור לגמרי. הייתי רק בת שמונה-עשרה וכעסתי עליו נורא. איזו מין שאלה! מאז אני חייבת להיפרד מן האהובים עלי בטקס שלם: שלום, להתראות וכל טוב, סע בזהירות, ניפגש בשמחות, ותזכה לשנים ארוכות וטובות.

ערב לפני שאחי נהרג, ביום חמישי בלילה, הספקנו לדבר בטלפון. בדיוק אז קיבלתי את ציוני תעודת הבגרות שלי, וסיפרתי לו. "יופי, יעל, יופי. כל הכבוד. תני לי את אמא". חבל שלא ניצלתי את ההזדמנות לומר לו שאם הוא ימות כן אצטער. חבל שלא אמרתי לו שזאת תהיה טראומה נוראה, שתלווה אותי כל החיים. חבל שגם היום קשה לי לבטא את אהבתי ליקיריי.

אני יושבת על הספה, מניחה את רגלי הקפואות ליד האח המבוערת, ומתלוצצת בטלפון עם כלתי. יום ההולדת הארבעים שלי היה אחד הימים השמחים בחיי. לא האמנתי למראה לוח השנה - צעירה אני לא אמות! כי במקלי עברתי את הירדן הזה, ועתה הייתי לשני מחנות.

מן הספה אני מביטה אל בעלי בקצה השני של החדר. הוא מרים את עיניו ומחייך אלי חיוך קטן. שנינו מזדקנים ביחד, משמינים ומתקמטים. אחי יישאר תמיד צעיר ויפה.