Image Image
 
הכתבות שלנו
אוהל בדרך לשלום הדפס דואל
נכתב על ידי אסתי הורן   
amna11 "מאמא קיבלתי את הנחישות והמסירות", אומרת אמנה כנאענה, מייסדת ומנהלת עמותת "למענך". "אמא שלי, שהיא אישה מוסלמית דתייה, אנאלפביתית, שגידלה עשרה ילדים, התעקשה שכולנו, ובעיקר הבנות, נרכוש השכלה, ונלמד נהיגה." "בקוראן", מוסיפה אמנה, "נכתב במקור שחובה על ההורים ללמד את כל ילדיהם. כשהקוראן תורגם, נהפך הציווי המתורגם לחובה ללמד את הבנים, ומאז נאסר על הבנות ללמוד. בדור שלנו אנחנו פועלים לשנות את זה."

כשהאחות הגדולה רצתה ללמוד במכללת רופין, התגייסה אמנה הצעירה לעזור בפרנסת המשפחה: היא עבדה כמתרגמת מאנגלית לעברית, הקימה מתפרה, למדה מזכירות והחלה לעבוד כמזכירה בנעמ"ת. תוך זמן קצר הפכה לרכזת נעמ"ת בכפר, וארגנה קורסים להעצמת הנשים הערביות, החל בבישול וספרות וכלה בסדנאות אסרטיביות למורות ולנשים בכלל, סדנאות המקנות כלים להתמודדות עם לחצים משפחתיים וחברתיים, סדנאות של נהיגה, מוסך והכרת הרכב, עזרה ראשונה, מנהיגות, ועוד. "בכפר הכירו את הפעילות שלי וכיבדו אותי", אומרת אמנה, "כשעמיר פרץ רץ לבחירות בהסתדרות בדיוק הייתי בבית, שוכבת עם רגל שבורה. הוא התקשר אלי, ואני ארגנתי את הבחירות מהמיטה." "הייתה לנו השפעה על הכפר בכל מיני תחומים. בעקבות הפעילות שלנו נכנסו לראשונה נשים לוועד ההורים בביה"ס, למשל", אומרת אמנה. "אני חושבת שעשינו שינוי חברתי". amna1

במשך הזמן למדה אמנה סוציולוגיה, ועשתה קורסים במנהיגות פוליטית, הנחיית קבוצות, ייעוץ ארגוני ויזמות עסקית. היא העבירה הרצאות באנגלית מטעם "גבעת חביבה" בנושא מעמד האישה, וערכה סדנאות בבתי"ס יהודיים בכל הארץ בנושאי תרבות ערבית ומעמד האישה הערבייה. כשרבין עלה לשלטון, הצטרפה אמנה כצירה למפלגת העבודה.

בינתיים כשלו כל ניסיונותיהם של הוריה למצוא לה בעל. אמנה לא הייתה פנויה לנושא, הגברים שהכירו לה לא מצאו חן בעיניה, והיא לא רצתה לעזוב הכל ולהינשא. בגיל 33, עדיין רווקה, היא חצתה כביש וכמעט נדרסה. הנהג ברכב דווקא מצא חן בעיניה, וככל הנראה זה היה הדדי: נערך בירור, והם נפגשו.

"קבענו שהוא יתקשר בשש." מספרת אמנה. "הגיעה השעה שש והוא לא התקשר. הייתי בטוחה שזהו זה, האיש היחיד שמצא חן בעיני לא רוצה אותי. ישבתי וחיכיתי מול הטלפון. בשש ושבע דקות הוא התקשר. כנראה מרוב התרגשות ובלבול עשיתי טעות במספר הטלפון שנתתי לו. הוא ניסה את כל האפשרויות עד שמצא את המספר והתקשר."

בניגוד למקובל נפגשו אמנה ווואליד לבדם, בלא נוכחות הוריהם, ודיברו. "באותה תקופה הדרך היחידה להתחתן הייתה בשידוך." מספרת אמנה. "היום זה כבר אחרת, אבל אז לא יכולת לבוא להורים ולספר שמצאת מישהו. זה פשוט היה אסור." אחרי שבוע של שיחות ארוכות כל ערב, החליטו אמנה וואליד להתחתן. כעת נותר רק לספר זאת להורים. "דיברתי עם אמא שלי כמה פעמים", מספרת אמנה, "עד שהיא הבינה במה דברים אמורים ויכלה להעביר אותם לאבא שלי, שהוא אמנם דתי, אבל אדם אוהב ופתוח". אמנה ווואליד נישאו ואמנה עברה לגור בביתו של וואליד בכפר קרע. בשלוש-עשרה השנים מאז נישאו נולדו להם שלושה ילדים- כארם בן ה12, עיסאם בן ה11, ומוראד בן ה8.  amna2 כשנולד כארם עזבה אמנה את עיסוקיה ונשארה איתו בבית. היא חשבה שסוף סוף תוכל לנוח, ושגידול הילדים יספק אותה, אך לא כך היה. לאחר תקופה של דיכאון היא ניסתה לצאת לעבוד, אבל אז חלה כארם ונזקק לניתוחים, ואמנה חזרה להיות איתו בבית. עם השנים גברו בה התסכול והדיכאון. כשמוראד, הקטן, היה בן שנה וחצי, החליטה אמנה שהיא חייבת לחזור להיות פעילה בחוץ. היא התלבטה איך לעבוד כך שתוכל גם לטפל בילדים.

"התחלתי ללמוד יום בשבוע קורס בייעוץ לענייני נשים", מספרת אמנה. "לפי החוק שהתקבל לאחרונה חייב כל ראש מועצה לקחת יועצת לענייני נשים, אך החוק לא מחייב אותו לשלם לה משכורת, וברבים מהמקרים הייעוץ נעשה בהתנדבות". בזמן שאמנה למדה שמר וואליד על מוראד.

בסיום הלימודים החליטו אמנה וכמה נשים אחרות מכפר קרע שעשו עמה את הקורס להקים עמותה שתפעל לקידום החברה בכלל ומעמד האישה בפרט. החלה התרוצצות להשגת האישורים הדרושים. "בשבילכם זה יותר קל..." אומרת אמנה. לבסוף נרשמה העמותה. נדרש גם מקום לעמותה, אבל בכפר, המונה כחמישה-עשר אלף איש, לא ניתן היה למצוא מקום עבורה. "בכפר קרע", כותבת אמנה כשהיא מתארת את העמותה, "יש מרכז מחקר ופיתוח עם חממה טכנולוגית ייחודית, יש בי"ס יהודי-ערבי, יש הרבה אקדמאים, אבל אין בו מרכזים לחינוך בלתי-פורמלי, בעיקר לא לקהילת הנשים. לנשות הכפר אין מקום בו הן יכולות למצוא מענה לשאלות, ועזרה בהתמודדות עם בעיות העולות בחיי האישה ומשפחתה".  בסופו של דבר ראה וואליד את הבעיה הקשה שעמדה בפני העמותה החדשה, והציע לאמנה לתת את הקומה התחתונה בביתם לטובת העמותה. המשפחה גרה עתה בשלושה חדרים בקומה העליונה, ובקומה התחתונה נמצאים משרד העמותה, סלון גדול ונוח למפגשים ולסדנאות, ומחסן המשרת את מכירת המוצרים שהנשים מייצרות.

העבודה בעמותה נעשית כולה בהתנדבות. "קשה לי לפעמים עם העובדה שאני לא מרוויחה משכורת, אין לי עצמאות כלכלית, ואני חיה על חשבון בעלי", אומרת אמנה. "הדרך שלי קשה, מלאה מכשולים, ביורוקרטיה והתנגדויות, ויש בה הרבה עליות ומורדות. לפעמים אין לי כוח. לפעמים אני מרגישה שכל החיים אני משקיעה את כל הכוחות שלי בשביל אחרים, ולא נשאר שום דבר בשביל עצמי. אבל וואליד עוזר לי: הוא אומר לי- "יש לך חלום. לא לכל אישה יש חלום". זה מזכיר לי למה אני כאן, וזה מחזק אותי. לפעמים אני מרגישה כמו סוס הרוס, לפעמים אני מרגישה כמו סוס שיכול לעוף". לאחרונה קיבלה אמנה על פעילותה מלגה בת $3000 מטעם קרן תמר יערי. המלגה הועברה בשלמותה לעמותה, ואמנה ממשיכה לפעול בהתנדבות.

לקראת תחילת הפעילות של העמותה ביררו אמנה וחברותיה עם הנשים ועם הבעלים מה היו רוצים שהנשים ילמדו. התשובות היו דומות: היה רצון לעסוק בנושאי חינוך, מודעות, עבודה ובריאות. "צריך לקבל את הסכמתם של הגברים ושל אנשי הדת", אומרת אמנה, "אחד הקשיים בעבודת העמותה הוא החשש של הגברים לפגיעה בדת בגלל נסיעות של הנשים, יציאות שלהן מחוץ לבית לבד וכו'. אם ידברו עלינו בצורה טובה במסגדים אף אחד לא יחשוש לתת לאשתו לבוא." בעקבות התשובות פועלות כיום, כפי שכותבת אמנה, "סדנאות בנושאי בריאות האישה, החל מתזונה נכונה ומניעת השמנת יתר, ועד התמודדות עם מגבלות חברתיות המונעות בדיקה גופנית אצל רופאים. נשים רבות", היא כותבת, "נמנעות מבדיקות (לדוגמא בדיקת סרטן שד) ממניעים תרבותיים, ובכך מעצימות את פגיעותן". "החלום שלי", היא אומרת, "הוא להקים מרכז לאישה, שיהיה בו מרכז רפואי, מרכז לספורט עם חדר כושר ובריכה, שיאפשר לנשים לצאת מהבית בשעות הפנויות שלהן, ללמוד על הגוף שלהן, על הצרכים שלהן. להעלות את הרמה של הנשים כדי שיוכלו לדבר עם הבעל והילדים לא רק על ענייני הבית. ככה הקשר הזוגי יהיה יותר חזק וטוב ".

הפעילות הראשונה של העמותה הייתה העברת סדנא לנשים על זכויות האדם בכלל והאישה בפרט. חלק מהאופן בו נעשה הדבר הוא שימוש בשמותיהן של הנשים בפגישות, בלי לקרוא להן בשם בעליהן או ילדיהן, כמקובל. במקביל החל חיפוש פתרון לבעיית האבטלה הקשה אצל הנשים בכפר. "79% מנשות הכפר מובטלות", אומרת אמנה, "כשבכפר בכלל שיעור האבטלה מגיע ל45%". "האישה הערבייה בדרך-כלל מוגבלת במציאת מקורות תעסוקה בכפר או בסמיכות לו", היא כותבת, "מקומות התעסוקה בכפרים הצטמצמו בשנים האחרונות עם המעבר של מפעלי טקסטיל למדינות שכנות, עם הצמצום בשטחים חקלאיים לטובת בניה, ועם הגעתם של פועלים זרים לעבודות חקלאיות. גם נשים שרכשו השכלה אקדמאית נכשלות במציאת תעסוקה בתחום הכשרתן.

הקושי במציאת תעסוקה, ובמימוש עצמי", amna4 היא כותבת, "מביא לשחיקה נוספת במעמדה החברתי של האישה הערבייה. במציאות הכלכלית הנוכחית נדרש למשפחה ממוצעת יותר ממפרנס יחיד. הקושי של נשים ערביות לסייע בפרנסת המשפחה יוצר בעיות חדשות במשפחה ובחברה, לדוגמא הרצון להשיא בנות בגיל צעיר על מנת להוציאן ממעגל עלויות קיום המשפחה. כך מושרשת בבנות ובאימהות כאחת ההרגשה שהן נטל כלכלי". כיום מפעילה העמותה סדנאות לנערות המעודדות אותן ללמוד ולעמוד בלחצים החברתיים והמשפחתיים, וכן סדנאות לאימהות שנישאו בגיל צעיר. בשיתוף עם עמותת "אל-אהלי" העוסקת בחקלאות נוצר גם פרויקט העצמה כלכלית, במהלכו נערכה סדנא בת שנתיים שהקנתה לנשים ידע ומיומנויות בכבישת זיתים בדרך המסורתית. בעקבות הסדנא הקימו כמה מן הנשים קואופרטיב העוסק בהכנת שמן זית, כבישת זיתים וחמוצים, והכנת סבון אורגני המבוסס על שמן הזית.  

 שיווק המוצרים ומכירתם מהווים גם הם בעיה. פתרון חלקי נמצא כאשר הוקמה לאחרונה עמותת "סיכוי" המשלבת יהודים וערבים במטרה לפתח את התיירות בואדי ערה. במסגרת פעילות העמותה מגיעות לאזור קבוצות של מטיילים המסיירים באזור, לומדים לבשל אוכל ערבי (הזוכה לאחרונה לעניין מחודש בשל היותו אוכל אורגני טעים ועשיר), וקונים את המוצרים. מכירה של המוצרים מתקיימת גם ב"שיק-שוק" בפרדס חנה. "חששתי להגיע לשם", מספרת אמנה, "חששתי מאד מהתגובות, אבל חברות יהודיות שלי תמכו בי, וזה הוכיח את עצמו: הרבה אנשים מתעניינים, שואלים, יוצרים קשרים ואפילו חברויות, ובאים לבקר בביתי בתחושה של ביטחון. לא נתקלתי בתגובות בעייתיות, כי נוצרים יחסים אנושיים ותחושה קהילתית. אנשים מבררים, מגיעים, עושים אצלנו קורסי בישול בטבע, קונים תבלינים ומצרכים, לומדים, נהנים, ונשארים בקשר".

amna5  

 

"השאיפה שלי", אומרת אמנה בחיוך, "היא להקים ליד בית הבד אוהל שישמש מרכז מבקרים. אנשים יבואו, ילמדו על התרבות והמנהגים הערביים, יאכלו אוכל ערבי עשיר, ישוחחו וייהנו. כשאנשים ידברו כאדם לאדם, יכירו את האחר, את השכנים, הם יוכלו להפסיק לפחד. אני מאמינה שככה יגיע השלום. לא מפוליטיקאים ולא מהתקשורת, אלא מהעם. מהידברות, מלדבר על הדברים- על הפחד, על התקוות ועל הרגשות".

אמנה עומדת בקשר עם נשים שונות, יהודיות, ערביות ופלשתינאיות, הפועלות לקדם את הנשים, ולקדם את השלום. "בזמן רבין, כשרצינו לתמוך בתהליך השלום", היא מספרת, "שלחנו לו מכתב: נשים יהודיות, ערביות ופלשתינאיות שרצו להביע את תמיכתן בו. כתבנו לו שכל אישה רוצה לגדל את בנה ולדעת שהוא יחיה. אף אישה לא רוצה מלחמה. לפעמים ויתורים מביאים לכוח. לפי הקוראן מי שמוותר יותר קרוב לאלוהים".

"ככל שלנשים יהיה יותר כוח הן יובילו לשלום", היא מסכמת. "אימהות, נשים, יכולות להביא שלום."

טל' העמותה:     04-6352960

mail: כתובת דואל זו מוגנת מדואר זבל, אתה צריך לאפשר Javascript בכדי לצפות בה

 


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2201

תגובות (1)
RSS לתגובות
1. 09-05-2008 07:05
מרשימה מאד!
מדהים כמה במקומות ותרבויות שונים אנשים, ונשים, נתקלים באותן בעיות ואותם רגשות בדיוק... ;)
רשומים
ayelet

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >