Image Image
 
כל הפוסטים בבלוג
פרק רביעי – הרכיבה הדפס דואל
נכתב על ידי שחר איתן   
2 דקות מהיציאה מהמים אני כבר חובש קסדה, משקפי שמש, מספר חזה ורץ עם האופניים ליציאה. גם כאן, הקהל עצום ובטירוף, כל משתתף שיוצא לרכיבה זוכה בתשואות ועובר בין מאות הצופים... אני מתרגש, ההתרגשות הזאת תלווה אותי כל הרכיבה. יש לפני מעל ל-5 שעות רכיבה, חשוב לי לסיים מתחת ל-6 שעות (מעל 30 קמ"ש ממוצע). האופניים הוא החלק הארוך והמשמעותי ביותר בטריאטלון, מעל חצי מהזמן הכולל. אני מתחיל לאכול, כל חצי שעה חצי פאואר בר, כל תחנת אוכל חצי בננה, חשוב לסיים בקבוק שתייה כל שעה. רק שלא יהיה פנצ`ר.

תחנות האכלה יש כל 17 ק"מ (בערך חצי שעת רכיבה), כל תחנה משתרעת על פני כ-200 מטר ובה מחולקים (תמיד לפי אותו סדר) – מים (בבקבוק אופניים), משקה איזוטוני (בבקבוק אופניים), חטיפי אנרגיה, חצאי בננות ושוב מים. עשרות מתנדבים בכל תחנה דואגים שלא יווצר מצב שרוכב מפספס משהו שרצה לקחת.

הקצב מהיר, המסלול טכני מאוד, גבעות, פניות חדות, כניסות לישובים, עליות קצרות וקשות, המון משחקי הילוכים. הטכניקה שלי טובה, אבל אני אוהב לעבוד על קצב קבוע לאורך זמן, אין כאן דבר כזה, הקצב משתנה כל הזמן ואני מתחיל לשלם את המחיר. אני מוריד את הקצב.

לכל אורך המסלול יש אלפי צופים, אין רגע שלא רואים בו מעודדים לאורך הדרך, חלקם עם שלטי עידוד למשתתפים ספציפיים, אבל כולם מעודדים כל מי שעובר. בכל ישוב התושבים מארגנים שולחנות לאורך הכביש, יושבים, שותים בירה ומעודדים בטירוף, רעשנים, תופים, חצוצרות, היו גם כמה תזמורות שלמות. בחלק מהמקומות DJ-ים מקומיים מארגנים מסיבות ריקודים, אני עם דמעות בעיניים מרוב אדרנלין והתרגשות. לאחר 84 ק"מ מגיע לסולרברג, עלייה בפאתי העיר הילפולשטיין, העלייה המאיימת מכוסה צופים, לא רואים כביש, אני מתחיל לטפס, המהירות איטית, הקהל פותח לי את הדרך לפי קצב ההתקדמות, הרעש מחריש אוזניים, אנשים משתופפים 3 מטר לפני וכשאני עובר מתרוממים תוך שאגות "הופ הופ" עם כל תנועת פדל, הגל הזה מתקדם איתי כל העלייה, מדי פעם משהו טופח על הגב... הכרוז ברקע: "נומבר צן, נוין אונד פירציש, שהר איתן פרום איזראל"... אני בהיי מטורף...סרט...בסוף העלייה אני מרגיש שהדופק שלי בשמיים, לא שמתי לב שטסתי את העלייה, גם על זה אני עוד אשלם, אבל למי איכפת, מבחינתי הייתי יורד למטה ועולה שוב.

אחרי 100 ק"מ אני במשבר, אני מרגיש שאני לא נכנס לקצב, הדופק גבוה, ברך שמאל מתחילה לעשות קולות של חוסר שביעות... עוד 80 ק"מ, זה המון, מחשבות ויתור מתחילות לעבור בראש... עוקפים אותי רוכבים כל הזמן, אני לא עוקף אף אחד פרט לבחורות שזינקו לפני... אני אוכל, שותה רק איזוטוני מתוך מחשבה שאולי חלק מזה זאת התיבשות, אני מחליט לסיים לפחות את האופניים ואח"כ נראה. אני יוצא מהמשבר הזה אחרי כ-20 ק"מ וחוזר לעוד אחד אחרי 40.... מת לגמור את הרכיבה כבר. הקהל האירופאי מבין עיניין, מזהה את רגעי המשבר האלה ורק צועק יותר חזק, זה דוחף אותי קדימה.

אני נזהר מאוד מדראפטינג, יש מרשלים על אופנועים כל הדרך והם מוציאים כרטיסים שחורים (אזהרות שהעונש בגינן 8 דקות) בלי שום מחשבה שנייה, תחנוני הרוכבים לא עוזרים. לא באתי לכאן כדי להיפסל... מזהירים מישהו שיושב עלי... הוא מקלל באיטלקית ועוקף אותי תוך סינון קללה גם אלי, אני לא מבין למה ולא איכפת לי, בעייה שלו.

חמש שעות ושלושים ואחת דקות (5:31 דקות) של רכיבה ואני מגיע לשטח ההחלפה סוף סוף... נשאר לי רק לרוץ מרתון...

 

צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 1381

RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >