Image Image
 
כל הפוסטים בבלוג
קרובה קרובה הדפס דואל
נכתב על ידי Natan   

 

דודה של מיכל נפטרה. בלהה.

מיכל מאוד אהבה אותה, ויורשה לי לומר שבלהה אהבה אותנו. לפני חודש הלכנו לבקר אותה בירושלים והיא לקחה אותנו (ובעיקר את נבט) לגן החיות התנכי. ליראות נמר אמיתי. היה נהדר

 
 אבל כאן לא הנקודה. הנקודה היא שבלהה היתה רווקה ולא היו לה ילדים.

מאז שהכרתי את משפחת טל תמיד היה איזה תחושת אמפטיה ורחמנות על בלהה. כי בלהה לבד. ואיך היא יכולה ככה? מסכנה שכזו. מה יהיה איתה?
אבל עם ההכרות שלי את בלהה התחלתי לחשוד שכל הנושא הזה הוא שטויות במיץ עגבניות. בלהה היתה אחד האנשים הכי מאושרים שפגשתי בחיים שלי. היא פשוט היתה בן אדם מאושר.
היא טיילה בכל העולם, ופיתחה לעצמה אורך חיים שאפשר רק לחלום עליו.

אני ממש אהבתי אותה. את הקלות שלה. את הצחוק שלה. איך שהיא סירבה לקחת את החיים ברצינות. כשהיא חזרה מהודו היא הראתה לי בדיחה על קופסת גפרורים שהיא מצאה בהודו. אני לא זוכר את הבדיחה, אבל אני זוכר איך עמדתי המום כשבלהה התפוצצה מצחוק וכמעט נחנקה שהיא הקריאה לי את הבדיחה. מה יש לה חשבתי לעצמי? איך מגיעים לשם? כמה אושר אפשר למצוא בבדיחה על קופסת גפרורים? 

זו היתה בלהה. וכך אני אזכור אותה. ויסלחו לי כל אלו שריחמו עליה בחייה ובמותה. היא לא היתה זקוקה לרחמים האלו. היא הסדרה יפה מאוד.

היא נפטרה בגיל שישים במיטה. ככה סתם באמצע היום. ללא מחלות, ללא זיקנה, ללא יסורים.  

הדרך שלי להתמודד עם העצב הוא הזיכרון. ובזיכרון שלי את היית מאושרת, בלהה. וזה אולי הדבר הכי מחמיא שאפשר להגיד על אדם.


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 1460

תגובות (1)
RSS לתגובות
1. 20-03-2008 16:49
כמה נכון
לפעמים, מרוב שאנחנו מנסים לגרום לאחרים 
להיות "כמונו" או "כמו שאנחנו חושבים 
שהם צריכים להיות", אנחנו לא רואים כמה 
טוב להם איך שהם...
רשומים
ilan

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >