Image Image
 
כל הפוסטים בבלוג
סיפור מסע רפטינג בירדן – מאי 1968 הדפס דואל
נכתב על ידי שאול אדם   

יוזמים: חבר - בן כיתתי ואנכי.

משתתפים - 7 חיילים בני קיבוץ חולתה

זהו אולי מסע הרפטינג הראשון בירדן (ככל הידוע לי) מאז מסעו של ג'והן מקגרגור* הבריטי בקיאק בשם "רוב-רוי"*, בשנת 1869. mk

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

המסע שלנו התרחש במאי או ביוני 1968, כשנה לאחר מלחמת ששת הימים.

מאז קום המדינה ועקב הסכסוך עם מדינות ערב איש כמעט שלא התקרב לירדן ההררי מחמת הסכנה הביטחונית (למעט חיילים במסגרת פעילות צבאית), וכמובן שלא התרחש שם שום שייט אזרחי במשך שנים רבות - ואולי באמת מזה 100 שנים, מאז מסעו של מק'גרגור (שאף נישבה בחולה בידי הבדואים); על אפיקו הצר של הירדן באזור ההררי סגרה צמחיית נחלים עבותה, בעיקר ערבות, שענפיהן "שכבו" ממש מעל פני המים. רק לאחר מלחמת ששת הימים והרחקת הסורים מן הירדן, התאפשרה גישה בטוחה (אך לא בהכרח נוחה) לירדן ההררי.

 תחילתו של המסע שלנו הייתה בטיול שערכנו חבר שלי בשם מאירי לוין ואנכי (ש.א.) ביום אביבי באפריל לרמת הגולן, לאזור בריכת הקצינים בג'לבינה ולמוצבים הסורים שבקרבתה (תל הילאל ודוריג'את).

נהגנו לערוך בשבתות טיולי טבע למקומות שונים, ולאחר מלחמת ששת הימים הרבינו לטייל לרמת הגולן, שהייתה אז "טרה אינקוגניטה" ומקום מרתק עבורנו (שנינו הכרנו אותה במידה מסוימת וחלקית מאד במסגרת השירות הצבאי שלנו לפני המלחמה, ונמשכנו להיכרות עמוקה יותר עם השטח).

אחד הטיולים הללו התמקד באזור ג'לבינה ותל הילאל, (מצפון לגשר בנות יעקב, על המדרון המזרחי של הירדן) ובמהלך הטיול נכנסנו למוצבים הסורים במטרה לחפש קלצ'ניקובים*.

קלצ'ניקובים לא מצאנו לאכזבתנו (כמעט שנה לאחר המלחמה), אבל שמחנו מאד למצוא סירת קומנדו מגומי (דגם רוסי) שהייתה מיועדת להשטת כיתת חיילים.

בו במקום גמלה בליבנו ההחלטה לתקן את הסירה ולערוך בה מסע בירדן ההררי שהיה העלום ביותר והמרתק ביותר, מגשר דרדרה ועד שפך הירדן לכנרת.

"אספנו" את הסירה, הבאנו אותה לחולתה, ובשבתות הבאות השקענו בה עבודה רבה בתיקון פנצ'רים.

כשסימנו את התיקונים, ניפחנו אותה ובשבוע שלאחר מכן כשנוכחנו שלא יוצא ממנה אויר ירדנו איתה לירדן ליד מכון המים (מכון לשאיבת מים להשקיית השדות), לבדיקת תקינות. המתנו ליד המכון כשעתיים - שלוש כשהסירה במים, ואף נכנסנו לתוכה, עד שהשתכנענו שהתיקונים אכן יציבים ואין דליפת אויר; אז קבענו את המסע לסוף מאי (או אולי היה זה בתחילת יוני), בעיקר משיקולי מזג אויר - כאשר כבר חם ונעים, אך גם משום שבתקופה זו עוצמת הזרם פוחתת מעט אך עדיין יש זרם "טוב" לשייט באזור ההררי.

yar_1בשלב זה הצענו לחבר נוסף (אף הוא בן כיתתנו) להצטרף, בעיקר כחבר קרוב מאד, אך גם נזקקנו מאד לכישוריו וניסיונו כאיש חיל הים ושייט מומחה. בהמשך הצטרפו גם האחרים.

החילונו בארגון ה"ציוד הנלווה" - בעיקר חבלים - למקרה של צורך בחילוץ, מעט אוכל (מים "לא צריך" - שהרי "הולכים לשוט בירדן"), ומצלמת Zorki 3 רוסית של מאירי - לצורך תיעוד המתרחש בסירה במהלך המסע (מי בכלל יכול היה לצלם תוך כדי המסע).

כאשר סיפרתי על כך לאבא שלי (שהיה אף הוא חובב טבע וטיולים מושבע) הוא רצה להצטרף אלינו למסע. הבאתי את הנושא "לדיון" בין החברה, והוחלט פה אחד שלא מצרפים הורים או "זקנים" לשייט. כתחליף הצעתי לאבא שלי,ללוות אותנו עם טרקטור לאורך תוואי ההטיה של הירדן** ("דרך הירדן ההררי" של היום), ולאסוף אותנו בשפך הירדן.

אבי קפץ על ה"מציאה". הוא לקח טרקטור ועגלת "בובה"*, אליו הצטרפו מספר בנות מכיתה מתחתינו.

המצלמה "שלי" נשארה אצל אבי כדי שיצלם אותנו ב"השקה" וכן בסוף המסע - בעברנו מתחת לגשר אריק****.

ביום שנבחר - שבת יפה מאד, העמסנו את הסירה והציוד, וירדנו לירדן, ליד גשר דרדרה.

אבא שלי צילם אותנו יורדים עם הסירה למים, ותמונה נוספת (ואחרונה) כאשר שחררנו את הסירה והתחלנו להתרחק עם הזרם (שלוש תמונות יחידות שצולמנו בסירה).

 yar_2

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

עד גשר בנות יעקב התנהל המסע בנוחיות ובשליטה מלאה על הסירה. הזרם היה אמנם חזק למדי אך האפיק עמוק יחסית ורחב, ואין בעיה מיוחדת לשלוט בסירה.

בערך מאזור גשר בנות יעקב - כפי שיודע כיום כל מי שביצע רפטינג באזור - האפיק הופך לצר ורדוד והמים זורמים למעשה על פני הסלעים כמעט ללא עומק - למעשה הזרם מכאן עד לפארק הירדן הוא מעין רצף של אשדות קטנים.

מכאן מתחיל השייט להיות קשה מאד, הזרם חזק מאד ומתפצל מדי פעם לשניים או שלושה סעיפים ביניהם נחים בולדרים (סלעים) ענקיים שביניהם צריך לתמרן בזריזות ובנחישות, והמים סוערים מאד. לזה יש להוסיף את הצמחייה העבותה שסגרה על האפיק - כמעט עד שענפי העצים משני צידי הנחל נגעו אלו באלו. כיום האפיק מטופל והצמחייה נגזמת כדי לשמור על אפיק פתוח ולאפשר שייט בטוח ונוח יותר - אך זה לא היה המצב

ב 1968 - קרוב ל 20 שנה לפני שהחלו ברפטינג מסודר בירדן ההררי.

הסירה "השתגעה", הסתחררה מדי פעם "כמעט כרצונה", "נזרקה" מגדה לגדה והיה קשה מאד לשלוט בה. בכל פעם שהתקרבנו לענפים שוכבים על פני המים - וזה היה המצב כמעט כל הזמן, צעקנו "ענפים" וכולנו נשכבנו בתוך הסירה ככל שיכולנו, אחד על השני, מגוננים על ראשינו, אך מייד היה עלינו להרים את הראש שוב כדי לשלוט בסירה ולראות להיכן אנו מתקדמים, ושוב ענפים נמוכים וחוזר חלילה.

נחבטנו קשה מאד מן הענפים, אך כמובן שבמצב זה של מתח ולחץ כשאין כמעט זמן להתלבטויות וצריך להגיב מהר מאד ונכון, הראש נתון כולו להישרדות, ולמעט הניסיון לחמוק ממכות ענפים בראשינו איש לא שם לב למכות היבשות ולשריטות הקשות בשאר חלקי הגוף.

 כך התנהל המסע ברצף עד הגיענו למרגלות אלמגור כאשר לפנינו ראינו סלע ענק - ממש!

בשלב הזה הסירה כבר החלה לאבד אויר, ואף כי הייתה עדיין מנופחת משהו והמשיכה לשוט ולהחליק מעל הסלעים, היא החלה להתרכך וכבר לא הייתה קשה דיה.

עוד טרם הספקנו להגיב ולהחליט איך אנחנו חומקים מן הסלע הסירה סבה בניצב לזרם ולסלע והגיעה אל הסלע עם דופנה השמאלית ובשבריר שניה "חבקה" את הסלע, קיבלה פיתול (מעין 8) והתמלאה במים, ולא זזה יותר.

כאן החל מאבק הישרדות אמיתי. בשלב הראשון היינו צרכים לעזוב את הסירה, להגיע אל הגדה במרחק של

כ 15- 20 מטר, ולנסות למשוך את הסירה אל מחוץ למים.

זהו מבצע לא פשוט ומסוכן - וכאן דני (החבר מחיל הים) נתגלה במלוא יכולתו וכישוריו הימיים. הוא צלל בתוך הזרם עם קצה החבל והגיע לגדה המערבית של הנחל. בחרנו בצד זה גם משום שהיה קרוב יותר לסירה וגם משום שבשלב הזה כבר הבנו שכנראה שניאלץ לעלות לאלמגור רגלית (בגולן עוד לא היו ישובים למעט מרום גולן, והיו הרבה שדות מיקוש).

נחלצנו מן הסירה כאשר אנו אוחזים בחבל והולכים רגלית על הקרקעית כשהמים מגיעים עד קצה הצוואר.

במהלך ההיחלצות כמעט שטבעתי כשרגלי החליקו על הסלעים ומשב זרם חזק מאד הרים את רגלי וסחף את חלק גופי התחתון בכיוון הזרם וכלפי מעלה וראשי שקע, ואף שניסיתי להרים עצמי אל מעל המים החבל נמתח כלפי מטה מן המשקל ומלחץ הזרם והתקשיתי להחזיק את הראש מעל המים. החברה שכבר היו על הגדה (למיטב זכרוני דני ומאירי ואולי עוד מישהו) ניסו למתוח את החבל ככל יכולתם אך גם המשקל שלי וגם לחץ הזרם לא אפשרו להם למתוח הרבה. היה ברור לי כי עלי לאמץ את כל כוחותיי כדי לנסות וליישר את רגלי שוב - כנגד הזרם - ולייצבם בחזרה על הקרקעית; לא היה לי זמן רב להתלבטויות. במאמץ גדול מאד ומאבק חזק כנגד הזרם הצלחתי בכך לבסוף.

לאחר שנחלצנו כולנו מן הסירה ניסינו למשוך אותה אל מחוץ למים אך כבר לא היה לכך כל סיכוי. הסירה חבקה את הסלע והייתה מלאה מים, לחץ הזרם חזק מאד וכל ניסיונותינו למשוך אותה כולנו יחד נכשלו - היא פשוט לא זזה, ונאלצנו לנטוש אותה (חבל מאד - היו לנו תכניות לעוד מסעות).

בסירה נשארו החולצות שלנו ומעט הדברים שלקחנו איתנו וחשוב מכל - מצלמת ה Zorki של מאירי, ויחד אתה מעט התמונות שהוא צילם בתחילת המסע בתוך הסירה.

מכאן התחלנו לטפס לעבר אלמגור. כאשר הגענו לאלמגור סוכם שאחד החברים ירוץ למטה לשפך הירדן לקרוא לאבא שלי שיבוא עם הטרקטור לאלמגור לאסוף אותנו.

אבי הגיע עם צוות הבנות המלוות כעבור כשעה והתחלנו במסע חזרה הביתה (לחולתה) דרך הכביש.

אבל לא - בזה עדיין לא תמו צרותינו. כאשר התקרבנו לצומת ורד הגליל החל להחשיך ואז הסתבר כי האורות של הטרקטור בכלל לא דולקים. ו"כמו בסרטים", בהגיענו לאזור עמיעד -  שוטר! ודוח על נסיעה ללא אורות.

אבל סוף טוב - הכל טוב, השוטר ליווה אותנו ב"משמר כבוד" עד חולתה כדי להאיר את דרכנו ולהבטיח אותנו; הגענו הביתה -  "כמאמר המשורר" - עייפים אך רצוצים ומרוצים.

 

** בתחילת שנות ה 60 של המאה ה 20 הוחלט בישראל לנסות ולבנות תעלת מים שתטה מים מן הירדן אל תוואי צדדי מקביל (מאזור גשר בנות יעקוב עד לאזור מושב אלמגור). המים "יופלו" לתוך מערכת טורבינות שתייצר חשמל ובהמשך ישמשו להשקיה. הרעיון נזנח בעקבות ההתנגדות האלימה של הסורי, וחפירת תוואי הטיה משלהם - ממקורות הירדן בבניאס עד לאל חמה - אחד הגורמים המכריעים "מלחמת המים" (אם כי לא היחידי) שהביאו בסופו של דבר למלחמת 6 הימים.

 

"מילון מונחים"

ג'והן מק'גרגור - חוקר ארץ ישראל סקוטי שסייר בארץ בשנים 1867-1869. ביצע גם מס' מסעות שייט קיאק בכנרת, בחולה ובירדן העליון (נשבה בחולה ע"י הבדואים).

"רוב רוי" - שם הקיאק של מקגרגור - על שם שודד ים סקוטי ידוע.
קלצ'ניקוב - רובה סער רוסי הנמצא עד היום בשימוש הצבא הסורי, ומרבית צבאות ערב, ארגוני טרור רבים, ועוד .

עגלת "בובה" - עגלה קטנה דו אופנית רתומה לטרקטור, לנשיאת כ  10 אנשים, עם שני ספסלי צד כמו בטנדר. שימשה להובלת אנשים לעבודה בענפי השדה.

"גשר אריק" - הוקם ע"י חיל הנדסה כגשר ארעי מקורות ברזל ועץ - להעברת כוחות צבא במסגרת הפריצה לרמת הגולן במלחמת ששת הימים. כיום זהו גשר בנוי "לתפארת".

 

הערה אישית:

שלושה מחברי ממשתתפי המסע נפלו במסגרת שירותם הצבאי: דני לוי - נפל בפשיטה על האי גרין - 1969, מאירי לוין - נפל בתאונת דרכים בעת פעילות מבצעית בסיני - 1972, עמירם הקטין - נפל במלחמת יום הכיפורים בקרבות הבלימה ברמת הגולן - אוקטובר 1973.

 


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 2225

תגובות (5)
RSS לתגובות
1. 26-02-2008 09:48
שאול, אתה פשוט כותב יפה!
גם הנושאים... גם הכתיבה... :)  
מקווים שתמשיך לגרום לנו הנאה בכתיבתך...
רשומים
esty
2. 26-02-2008 13:42
מי היה מאמין...
כשאנחנו עושים רפטינג תיירותי בירדן עם עוד אלפי אנשים, מי היה חושב שפעם זה היה אחרת... :?
רשומים
ayelet
3. 26-02-2008 18:02
אני מקנא...
נשמע נורא כיף... היום קשה למצוא דברים בראשיתיים כאלה ;)
רשומים
Natan
4. 06-03-2008 21:43
תודה
:eek  
הי אסתי. 
תודה רבה על המחמאה! 
אשמח לכתוב עוד כשיהיה משהו מעניין
רשומים
shaulchiqa
5. 22-11-2009 16:40
תודה !
מרתק ומרגש 
תודה על השיתוף 
שאול - אשמח אם תיצור איתי קשר 
יואב 
www.yoaview.com
רשומים
יואב אבניאון

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >