Image Image
 
כל הפוסטים בבלוג
קרובה (מידי) לצלחת... הדפס דואל
נכתב על ידי vered barlell   

 

איך נראים החיים, כשאת (באמת) קרובה מידי לצלחת...

אם חשבתם פעם, להציץ ליומנה של מבקרת מסעדות...

שנים שאני חולמת לעצמי בהקיץ על כל המקצועות הכי אולטימטיביים.

בהתחלה חשבתי להתחתן עם נסיך שימלא אחר כל גחמותיי. להיות נסיכה נראה לי אחלה מקצוע שבעולם.

אבל כשקצת גדלתי וראיתי איך נראה יורש העצר היחיד באופק, שבאותה שנה גם התחתן עם נסיכה אמיתית, החלום נגוז.

בעיקר היות שגיליתי שגם נסיכות יכולות למות בתעלה בפריז, ממש כמו הנשים המפוקפקות משיריו של ז'אק ברל.

אם כך, אמרתי לעצמי האופטימית והמעודדת, בואי נחשוב על עוד איזה מקצוע או שניים ששכרם בצידם וכל מלאכתם הנאה צרופה.

בגיל מסוים להיות דיילת נראה לי מקצוע קוסם בהחלט.

אבל אחרי טיסה אחת שבה הקאתי את נשמתי עשרות פעמים, הבנתי שלו הקדוש ברוך הוא היה רוצה אותי קצת יותר קרוב אליו, הוא היה מסדר לי כנפיים מלידה (או קיבה עמידה יותר לטלטלות).

במקום להיות מלצרית מעופפת רק כדי לראות עולם, הלכתי לכיוון של הדרכת טיולים: גם רואים עולם וגם מרוויחים כסף.

אלא שבשביל זה צריך לטייל, כלומר ללכת. הרבה ללכת.

וככזה איפה אם כן הערך המוסף של מקצוע  שלא דורש מאמץ אם מדובר על ספורט תמידי?

חזרתי בלית ברירה, לפנטזיית הנישואים הטובים, כי הרעיון שמישהו אחר יעבוד ואני אבזבז, הוא לא רע.

ערכתי סקר בקרב יקירי ומוקיריי, בעקבות המקצועות המכניסים בתחום לגברים כמובן, והסתבר שזה לא היה כזה סטארט אפ, כי היו עוד כמה שחשבו על זה לפניי.

עובדה, לא נשאר אף גבר ראוי לשמו, משמע גבוה, חתיך, בעל חוש הומור, נדיב, מפנק ועשיר, שכל משאלתו עלי אדמות היא לשכב עפר ואפר למרגלותיי.

לכן נאלצתי לחשוב על ג'וב חדש. אופציית הירושה ירדה כי את אוסף התקליטים הישנים של אבא שלי אחי ואני חילקנו בינינו עוד שמלאו לו שמונה ולי עשר.

את הספרים החרמתי אחד לאחד בהתגנבות יחידים שהחלה ביום שעזבתי את בית הורי ונמשכת עד כה.

בלית ברירה, שבתי לחפש מקצועות שממש מאלצים אותך לעשות משהו למען תלוש המשכורת שלך.

האופציה של דוגמנית בינלאומית ירדה, אחרי שגיליתי שזה שאמא שלי אומרת לי שנים שאני הילדה הכי יפה בעולם לא מקנה לי מספיק קולות לתחרות מיס תבל.

להיות שחקנית לא כל כך בא בחשבון כי ביקשו שאתחיל בתור עציץ בשורה החמישית, ואני עניתי שחיפשתי עבודה קלה ואין לי כוונה ללמוד בוטניקה.

בעודי הוגה, הבריק בי רעיון מצוין שיעזור לי להפוך לאוכלת חינם גאה.

מה יותר טוב מלהיות כתבת אוכל?

מיד ובאחת, כיאה לבחורה חרוצה שכמותי, מצאתי את עצמי מתמודדת על משרת כתבת אוכל. למזלי הטוב, באותם ימים היה מחסור רציני ככל הנראה בכתבי אוכל שכן נתבקשתי לענות על שתי שאלות בטרם התקבלתי בזרועות פתוחות: האם אני שומרת כשרות והאם אני יודעת את כל הא-ב' כולל האותיות הסופיות. מאחר שעניתי על אחת התשובות ב"כן", התקבלתי מיד.

(איפה הימים הטובים ההם.... עכשיו אתם יכולים לעשות חישוב פשוט ולגלות כמה, הרבה, שנים, אני במקצוע הזה).

וראה זה פלא, פתאום יכולתי להרשות לעצמי לאכול במקומות מעולים, ועוד לקבל על זה כסף.

פתאום גם הפכתי למבוקשת בכמה מאתרי הבליינות, וכל החבר'ה מגן שושי נזכרו שהם חברים שלי ברגע שהיה צורך לקטול באופן מעודן מסעדה זו או אחרת.

לתקופה קצרה באמת ריחפתי על ענן ורוד עשוי מרשמלו והרגשתי שכבשתי את פסגת הפירמידה של הסלבירטאות הישראלית.

אל תתחילו איתי עכשיו שעיתונאי אוכל הם לא ממש סלברטיז, הרי גם אהרוני התחיל עם שני צ'ופסטיק וצמה לפני עידן ועידנים, מה גם שיש לזכור, שבאתי מחולון, ושעד אחרי הצבא פיקנסין נחשב בעיני למסעדת פאר.

אבל כמו שקורה בחלומות בדרך כלל, כשמגיעים סוף כל סוף לסושי מגלים שהאצות לא ירוקות כל כך כפי שזה נראה מעמדתו של שוטף הכלים.

אחרי שהתאוששתי מחיבוקי החברים בגן שושי, ואחרי שחקרתי ומצאתי שבעצם כל הטורטיות הן אותו דבר, גיליתי לתדהמתי הניצחת כי רגלי החטובות ממאנות משום מה להיכנס אל הג'ינס שלי (זה שאני מאוד תופסת ממנו מאחר שהיה לו תפקיד משמעותי בראיון העבודה ההוא שאיפשר לי לקבל את המשרה הנכספת).

את זה אף אחד לא גילה לי בשעה שחגגתי על מדרגות מסעדות העיר: מחיר התהילה היה כמה (הרבה כמה) קילוגרמים עודפים.

פתאום, כשכבר אין לך מה ללבוש, כל ערב ארוחת טעימות נראה לי ממש יותר מדי, וכשאת ניצבת מול הבחירה של ללבוש בגדי הריון או לצמצם היקפים, גם אוכלת חינם כמוני מתחילה לתהות אם לא הגיע הזמן לעשות תפנית בקריירה ולהתחיל להתעניין בספורט.

פתאום הבנתי שאשכרה דפקו אותי אם יצא שחתמתי על חוזה שאין בו סעיף שמעניק לי תוספת שכר על סיכון מקצועי (כולסטרול הוא גורם התמותה מספר אחד במדינה).

המצב לא מנע ממני, כמובן, להמשיך להתענות באירועי ברנדי למיניהם (ואני בכלל מאנשי הוויסקי, אבל אם אין ברירה אז אין ברירה).

הכרזתי קבל עם ומערכת כי הנה אני פוצחת בדיאטה, על אפם ועל מצפונם של כל מסעדות ישראל (לא יודעת אם שמתם לב שרעדו אמות הסיפים, בי האשם, בעיקר בשל כובד משקלי).

וככה מהיום, בלית ברירה ובבטן מלאה, אני פוצחת לי בדיאטה.

טוב, לא חייבים למהר, היום עוד יש לי טעימת עוגות... ואחרי הכל, מדובר בפרנסה וגם באחריות, האומה סומכת עלי, אי אפשר ככה ברגע לחתוך בבשר החי.

מה גם שכל המניפסט הזה בכלל נכתב עבור העורכים שלי, שיבינו שאני בכלל לא נהנית פה, ושזו עבודה קשה, ומי בכלל ירצה להחליף אותי אם אני אפרוש.

והג'ינס? אה הג'ינס...נו טוב, מחר יום מצוין לדיאטה.

 


צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 1484

תגובות (1)
RSS לתגובות
1. 07-09-2009 13:11
מעורר המון הזדהות...
:grin  
 
כמה מאיתנו לא בדקו את אופציית הנסיכה, ובסוף הלכו לעבוד בהוראה? 
(ואם זה מנחם מישהו- אין, לא היה ולא יהיה מקצוע קשה יותר מהוראה). 
 
ורד, ראית את הסרט "סיפור גדול"? 
לו רק יכולנו לוותר על ייסורי המפון, החיים היו הרבה יותר יפים!
רשומים
esty

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >