Image Image
 
כל הפוסטים בבלוג
כמה זה עולה לנו... הדפס דואל
נכתב על ידי vered barlell   
עוד שבוע למניאק! (או מה זה עולה לנו) היום, שבוע לפני תחילת החופש הגדול באופן רשמי, זה אולי עוד נראה רחוק.

כושר ההדחקה שלי, עומד לצידי ברגעים אלה.

נח לי להאמין שאי הנעימות מסתכמת בכמה מסיבות סוף שנה, וכיתות רגלי בחול עם מגש של פשטידה חתוכה למסיבת סוף שנה.

 המוח עוד לא מעכל את המשמעות האמיתית שמאחורי שלל הארועים הללו תחת האיצטלה והדימוי המטעה ביותר "מסיבה". 

אז בואו רגע נודה על האמת.

מסיבת סוף שנה לא דומה כלל ועיקר למה שנראה בעיני רוחי כמסיבה.

 

מדובר תמיד, ללא סייגים ויוצאים מהכלל ביום מאוד לא נח, בשעה מאוד לא נוחה, ביום חם במיוחד. אם לא די בכך, יש כאלה בשפע אין סופי של "מסיבות סיום".

 ממתי אסיר שהרגע נדון למאסר עולם מחליט לחגוג את המאורע במסיבה?! למה אני אמורה לחגוג, (ברוב הזמן, גם להשקיע מזמני, מירצי, כספי ועוד להשקיע לא מעט במסיבות האלה. לא מספיק שאני באה?!)

אני מתנדבת פה לארגן ולחגוג את העובדה שהחל מעוד שבוע בערך אני הולכת להפקיד את שלוות נפשי המעורערת בלאו הכי, בידי שני גמדים עם דמיון עשיר וכח רצון עז למרר את חיי. אני כל כך סולדת ממסיבות סוף השנה בעיקר כי הם מסמלים את בוא הנורא מכל, העונש האיום לכל אם בישראל...  

הנה זה מתחיל.. עוד מעט, ממש עוד שבוע...

אבל כבר ממש אפשר להרגיש באוויר את האימה המצמררת המתלווה תמיד (טוב, לא תמיד, רק מאז שנות התשעים של המאה הקודמת, שנים בהם הפכתי לאמא) אימה המלווה את התאריך הידוע כ 30/6 כן, כן אותו תאריך שמסמל את האיום והנורא מכל עבור כל אם עבריה, וכל שכן אמא פולנייה שכמותי.

פתיחת החופש הגדול!. 

למישהו יש בכלל מושג כמה ג-ד-ו-ל זה החופש הגדול?!

 

אני זוכרת את ימי החופש של ילדותי, שאז כמובן היה קצר בהרבה, גם כיוון שאני הייתי בחופש וזו אמא  שלי, הייתה זו שתלשה את שערות ראשה, ולא הפוך..

 אבל גם ובעיקר מפני שאנו בילדותינו לא נדרשנו לתוכנית הפעלה סבוכה ומפורטת שדרשה מארג לוגיסטי מורכב היאה למבצע צבאי חשוב כמו כיבוש המזרח התיכון והפרטת הפרת והחידקל. 

כולה היינו בחופש. היינו יורדים למטה, משחקים ומתרוצצים (ולא, אף אחד לא הכריח אותנו להתמרח בשני קילו ליום קרם הגנה בעל מקדם הגנה 100+ ), בערך בצהריים בשל החום הכבד (ולא כי האמהות שלנו חיפשו אותנו חלילה), היינו עולים לראות קצת טלוויזיה חינוכית (אל חשש אותם השידורים שנה אחר שנה, ואף פעם לא התעצבנו שציפיטפוט כבר ראינו, ושדאג וטוני כיסו את מלחמת האזרחים בארצות הברית בפעם המאה ואחת. וילדי רב החובל ריגשו אותנו בכל פעם מחדש, אפילו שידענו לשנן את התפקיד שלהם טוב ממש כמוהם..)

סבב פירות העונה קצר, ואודרוב שוב למטה לחברים.

 בערך בשש בערב, אם היה לנו מזל היינו זוכים לארטיק קרטיב, לא חלילה כזה שקונים בחנות, אלא כזה שאמא הכינה במתקן פלסטיק שקוף ומבחיל ממיץ פתל, ושתמיד נשבר.

 

אבל היינו מאושרים, וההורים שלנו הצליחו לבלוע את הצפרדע שנקראה חופש גדול, פשוט כי הוא לא היה כל כך גדול אז.

שבוע אצל סבתא, קצת אצל הדודה, חברים, הרבה הרבה רחוב, ואולי איזה ים פעם בשבוע. למי מאיתנו שהיה באמת הרבה מזל היה אפשר לספור 3 פעמים בריכה במהלך החופש, ובמקרים טובים במיוחד סרט, מקסימום גן חיות, אבל זה היה שווה ערך לטיסה לירח. 

אצל ילדי לעומת זאת, אפשר להכניס ביומיים חופש גדול של היום את כ-ל החופש הגדול של ילדותי.

בשבילנו, אם ביום שלישי יש יום בריכה, זה אומר, שכבר ביום ראשון מתרגשים, ביום שני מתכוננים ואורזים. ביום שלישי יש בריכה וברביעי וחמישי לא מפסיקים להתרפק על הזיכרונות ולספר לכולם. לעומת זאת, היום, בחופש הגדול של הילדים שלי, אם היינו בשבע בבוקר בבריכה, בעשר אנחנו כבר בבית, ובאחת עשרה הם מתחילים עם "אמא, מה עושים היום,,, נורא משעמם?" באחת עשרה וחצי אנחנו כבר בסרט, ולארוחת ערב אנחנו בפיצה עם חברים, בלילה עוד גונבים טיול על החוף עם הכלבים,

וכל זה, מה שבילדותינו הספיק לחופש גדול שלם, נחשב ל"סתם יום" סטנדרטי בחופש הגדול..

אתם מבינים למה אני טוענת שהחופש הגדול היום הוא לא סתם גדול, הוא עצום, כביר, וממית רגשית, פיזית ובעיקר כלכלית כל אם עבריה?

  

ואפרופו כלכלית, זה בעצם העניין לשמו התכנסנו כאן היום, רגע, שנייה לפני שהחופש הגדול מתחיל.

מישהו פעם עצר לחשוב כמה הדבר הזה עולה לנו?

 משפחה ממוצעת הורה ו3 ילדים הולכים לסרט, 35 שקלים כניסה לכל אחד 140 שקל עוד לפני הפופקורן, השתייה, הארטיק, החנייה, ובלי להזכיר את המקדולנד בכניסה.  הסרט בתשע, באחת עשרה כבר נפרדתם בלי להרגיש מחמש מאות שקלים טובין ותקילין. בשתיים עשרה כבר תאלצו לחשוב על תוכנית חלופית להמשך היום.. אני כבר לא מדברת על חופשות, מלונות, חו"ל, ואובדן שעות, איזה שעות, ימי עבודה (ובנינו זה פשוט אובדן חודשיים עבודה, כי גם אם כבר הגעתם למשרד, הראש נמצא בתכנון הפעילות הבאה בחמ"ל שמתרחש לכם בראש לרגל שעת המשבר הקרובה, שמן הסתם מתרחשת ברגע זה בזמן אמת). יוצא שבכלל בלי להתאמץ החופש הגדול עולה למשפחה ישראלית ממוצעות, בערך סכום שהיה יכול לכלכל בשקט איזו מדינה קטנה לחופי אפריקה, לפרק זמן זהה... 

לא חלילה שאני טוענת שאל לו לחופש הגדול להגיע, אדרבה חשוב ביותר, אפילו רצוי ואני כבר מוכנה להבליג על כל העניין הזה של חורבן הבית השלישי שמתקיים עם בוא החופש הגדול אצלי בסלון. גם לא על אמהות שמעלות עשרות קילוגרמים שמקורם בעודפי גלידות וארטיקים מטפטפים שכל אמא "חייבת" פשוט ללקק קצת לפני שינזל.

 

אבל אם כבר חטפנו את כל הספחת הזו. באופן רשמי, מדיני, וכגזרה מלמעלה, אפשר לכל הפחות היה להתחשב באמהות ולסדר את המגפה הגדולה הזו מתישהו בנובמבר, כשקצת פחות חם..

אם לרוץ אחרי ילדים זבי חוטם בפארק לפחות שלא אחטוף קמטים מוקדם מידי עקב חשיפה מופרזת לשמש.

 חוץ מזה, זה בערך הזמן שהבוס שלי נוסע לחופשת סקי, ואז הוא לא יסתכל עלי כל כך עקום כשאני "חייבת" לצאת בשש בערב כי עלות הביביסיטר קורעת אותי.. 

הביביסיטר, היא זו שבאה בכלל אחרי הקייטנות שעולות 2000 ₪ לשבועיים לכל ילד, וזה מחיר זול!! ולא כולל הסעות. הבעיה היא שהקייטנה נגמרת באחת, ועכשיו מה, אז מצאתי איזו תיכוניסטית, שבכלל גם היא בחופש גדול, ככה היא מרגישה וכל שכן כך היא מתנהגת.

אני משלמת לה כסף רק כדי להרגיע את מצפוני ש"הילדים לא לבד" אם כי גם הם, גם היא וגם אני יודעים שזו אחיזת עיניים בלבד.  הבייבי סיטר שהעלות שלה מתווספת לקייטנות לא חוסכת ממני חלילה את ה"אמא, מתי הולכים ללונהפארק?" מה שמוביל לכך, שהמשכורת שלי עוברת בקו ישר ורציף, לטובת שירותי השמרטפות השונים. 

אני מפסיקה בזאת לקטר על סעיף התקציב, כי ככל שאני מאריכה בדברים אני מתחילה להבין שאני סוגרת משכורת חודשית על שבוע חופש גדול...

 

אבל בקשה אחת לי, מילא תרוששו אותי, מילא תמררו את חיי עם הפעלות בסלון בחול ים וצדפים. אפילו תחליטו שאתם לא מוכנים להקל לי בדין ולהעביר את החופש למזג אויר נח יותר.

לפחות, לפחות, תחלק אותו לחצי...יענו חודש אחד ביולי או באוגוסט, וחודש אחד מתישהו בדצמבר.

 

ככה אני אספיק לשכוח מעט את החודש הקודם, והכי חשוב.. במונחים של חודש אחד עוד אפשר לדמיין את הסוף, יש טעם בטבלת ייאוש...

בחודשיים שלמים, אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל לספור. אין שום טעם בטבלת ייאוש שמעצם כתיבתה והכנתה הייאוש נעשה עמוק כל כך שפשוט עדיף לעבור יום ביומו ולקוות לזכות לראות את הבוקר.

אני חושבת שככה מתנהלים האסירים במצודה...

רבותי, נכון שהחופש הגדול היה כאן מאז ומעולם, אבל בחיי שהוא מעולם אבל מעולם לא היה גדול כל כך כמו מאז שהפכתי לאם.  
צטט מאמר זה באתרך | צפיות: 1530

RSS לתגובות

רק משתמשים רשומים יכולים להגיב.
בבקשה הכנס בשם המשתמש או הרשם לאתר.

Powered by AkoComment Tweaked Special Edition v.1.4.1

 
< קודם   הבא >